מתחת לפרווה

אולי אני בכלל פשוט חולה.
אתמול בלילה בחצות וחצי אחרי שבקושי הצלחתי לרוקן את כוס המשקה, מצאתי את עצמי עייף מדי בשביל אפילו להיכנס למקלחת, והחלטתי שלא ללכת לגנון. זה היה ערב עצבני ועייף, וכשניסיתי לישון לפנות ערב תהום באה לישון גם אחרי כחצי שעה וזה העיר אותי. גם בלילה אחרי שהלכתי לישון היא באה גם, ואז היה לה טלפון, ובאופן כללי היא היוותה אתמול סוג של הפרעת שינה עבורי. בלי כוונה, כמובן.

בין העבודות שלי שעוד לא נסתיימו לאלו שעוד לא התחילו לאלו שעוד לא שילמו לי עליהן, לבין ההוצאות הרגילות והמשפטיות אני מוצא את עצמי עם שישה שקלים בארנק ובהמתנה. לא כיף.

המעבר של אמו של קופיקו, הצורה בה היא משקרת ומכריחה אותו לשקר, הרעל שנוטף ממנה ואיך שהיא מצפפת על הכל, על טובת הילד ורגשותיו, על בית המשפט, ובאופן כללי על כל דבר שהוא לא הרצון המיידי שלה, מדכאים אותי עוד יותר. גם ההערכה שמחר בדיון קרוב לודאי שהתשובה שלה לכל הטענות הצודקות והכנות שאשמיע תהיה ציטוטים מתוך הבלוג שלי במטרה להראות איזה סוטה מלוכלך ומנוול אני, או כמו שהיא אמרה : "אני אחשוף אותך ואת הזיונים בתחת שלך אם תלך לבית המשפט". כאילו שאני אי פעם הסתרתי את הזיונים בתחת שלי, ובעיקר כאילו זה בכלל רלוונטי למשו.

דברים טובים ומשמחים לא ממש קורים, שזה מאוד הגיוני בהתחשב בזה שזה שיא הקיץ וממילא הדבר הכי טוב שאפשר לצפות לו זה שתהיה ירידה של מעלה שתיים בטמפרטורות. תהום עובדת הרבה, אין לי כוח לזוז, הכל מעצבן אותי, אני לא חרמן וכבר יומיים לא עשיתי ביד, וכשאמרתי לעצמי שאם מה שיש זה לימונים אז נכין לימונדה, כשפרסתי את חמשת הלימונים ששכבו במקרר משועממים גיליתי ששלושה מהם רקובים. לפחות זה הספיק לכוס אחת, עם סמירנוף.