כבר חמש וחצי בבוקר.
לילה של פסימיות נינוחה בגנון.
מגיעים מוקדם, ואז לאט לאט מתהווה לו ערב משמעותי.
מומלץ בחום. ההנהלה החדשה היא לא בולשיט. היא אמת עמוקה.
וכמו אמת עמוקה, היא לעיתים כואבת, לעיתים מאכזבת, לעיתים מדהימה ביופיה.
ככה זה.
תהום ישנה, אחרי שהגמרתי אותה על הבמה וקניתי לה טוסט באבולעפיה.
השבעתי דומית נחשקת, נערצת, ונשלטת (; אחת לארוחת בוקר בשבת, עם טחינה וסלט וביצים, ושתלבש בוקסר וגופיה מעפנה וכפכפים. ככה אני רוצה אותה. היא התחייבה שלא להבריז, בפני אלוהים והשמיים של כיכר קדומים, בעודה נהנית מתשומת ליבם של שני עבדים. עוד נראה.
אלוהים, אני מאמין בך. אני מסרב לקבל את הטענה שהכל דו צדדי, שהכל הפיך, שהכל בולשיט. אמנם המציאות תומכת בטענה הזו ב99 אחוז, אבל היא מפספסת לגמרי את האחוז הנותר. והאחוז הנותר, וול, הוא זה שמאפשר לאנושות להמשיך ולהתקיים במרבצה, מול הטלוויזיה. או כמו שאמר הומר לבארט בפרק היום בלילה, לאחר שבארט התוודה שזנח את חלומו להיות כוכב רוק, כי ניסה לנגן על הגיטרה החשמלית שקנו לו ולא הצליח מיד ובקלות ולכן התייאש, בסארקזם ברור ובציניות בלתי משתמעת לשני פנים, (מצד התסריטאי) ומבלי שדבר מזה יהיה ניכר על פניו המצויירות, מה שגרם לי בהחלט לשקול לשלם את האגרה סופסוף... :
"כל דבר שקשה לעשות, לא שווה שיעשו אותו... עכשיו שים את הגיטרה החשמלית יחד עם שאר הדברים בארון, ובוא נלך לצפות בטלוויזיה..."
בארט שואל : "מה יש עכשיו?"
והומר עונה בחיוך, ובטון האבהי הכי מרגיע שיש : "זה לא משנה....."
לפני 17 שנים. 15 באוגוסט 2007 בשעה 2:36
