שבועות די בודדים עוברים עלי.
תהום מבלה את רוב הימים בעזרה משפחתית בבית החולים ובאופן טבעי ומובן דעתה מוסחת ובבית היא יותר נתמכת מתומכת, ואילו אני מתרוצץ בין המון עבודה לסידורים ומטלות בית ובין לבין משתדל גם להתמיד עם הספורט, התזונה, המדיטציה, וטיפוח התחביבים.
הלקוחות מרבים לשבח את עבודתי והרגש הרב שאני משקיע בהם, אבל אני ישן גרוע עם סיוטים וחריקת שיניים, ורוב הזמן מרגיש כמו חיל שממלא בצייתנות את הפקודות שהמוח יורה, אבל לא יוצא שבת ולא מקבל צל״ש.
ביום א׳ הצלחנו לגנוב הפוגה ולנסוע אחה״צ עם חברה של תהום לחמוקי ניצנה לצלם כוכבים. אחרי חצות הזדחלו ערפילים ששיבשו את התכניות ויצאנו משם בשלוש לפנות בוקר, מוקדם מהצפוי. עמדתי באתגרים שהצבתי לעצמי: ליצור timelapse של 4 שעות (720 תמונות) ולצלם שובלי כוכבים מעגליים (התמקדנו על כוכב הצפון כדי להשיג את הדפוס הסיבובי) על רקע סלע מעניין עם הדוגמניות מקדימה.
היו צחוקים לפרקים אבל גם שם הרגשתי די בודד ועצוב וקצת גלגל שלישי.
בעוד כחודש הייתי אמור לחגוג את יום הולדתי ה45 ברייקיאוויק אבל זה כבר לא יקרה. אני לא יודע בכלל אם אחגוג ואיך.
אפרופו ימי הולדת, בחמישי לפני שבוע, אחרי שבוע סופר לחוץ ורב התרחשויות עוד אזרתי אומץ והתגלגלתי עם תהום בלילה לפארק הלאומי ברמת גן למסיבת יומולדת של קבוצת הפולי-בדסם שלה. כולם היו חביבים וחמודים והצלחתי לתקשר ולמצוא נושאי עניין משותפים, אבל גם שם הדהדו בי הבדידות והניכור, ולמחרת התעוררתי מעורבב (ועם הנגאובר מבקבוק הסאת׳רן קומפורט שכיליתי כדי לצאת מכונכייתי). בנות ובני אדם מצד אחד מעוררים, מסעירים ונחוצים... ומצד שני מביאים כל כך הרבה בלבול, אכזבות וכאב.
