כל השבוע חיכיתי ליום שישי, בו נרשמנו לעבור קורס נייטרוקס (צלילה עם אוויר מועשר בחמצן) בהרצליה.
חישבתי את הזמן לאחור כשביליתי את יום שלישי בפאקינג דאונטאון נתניה בבית הדין הרבני ועזרתי לאחותי להתגרש אחרי שלא נפגשנו שנתיים (היא ניתקה קשר) . התנחמתי במחשבות עליו כשהכרחתי את עצמי לעבוד, כשצפיתי בהרצאה המצולמת של אחותי על ״ריפוי וצמיחה מחוויית אם מתעללת״, אותה היא שלחה לי וביקשה שאראה. התרגשתי לקראת הקורס בעודי שוחה ומתאמן בחדר הכושר, מבצע מטלות ומתרגל מדיטציה… ובסוף זו היתה חוויה טראומטית ויצאתי משם בשישי לפנות ערב רועד מזעם ומטולטל.
בשישי בבוקר עוד הספקתי לשחות, להכין לתהום ארוחת בוקר, לעבוד כמה שעות עם לקוח, לתרגל מדיטציה ולנגן בגיטרה החשמלית. הקורס נקבע לשעה 14:00. קבענו לצאת ב12:45, אך בשעה היעודה תהום עוד היתה במקלחת ויצאנו באיחור, בהולות ולחוצות. התנועה בכבישים המהבילים של שישי בצהרים היתה מגעילה וצפופה כצפוי, אך לבסוף הצלחנו למצוא חניה ולהגיע דקות ספורות לפני 14.
המועדון (שמתפקד גם כמועדון גלישה) היה עמוס באנשים שעמדו בתור לדלפק, אבל התגנבתי אל תוך המשרד ובישרתי על בואנו. אמרו לנו לחכות בחוץ ושבקרוב יגיע המדריך. כעבור דקות ספורות הוא אכן הגיע, תמיר, שרירי, עירני ותרנגולי. הובלנו לתוך ה״כיתה״ הממוזגת שהיתה ספק מכולה ספק מחסן, עם כסאות גינה מפוזרים בחוסר סדר ואיזו מיטה נטולת מזרון, מזגן מקרטע, פוסטרים אינפורמטיבים על הקירות, טלוויזיה מחוברת ללפטופ עם מסך שבור, ולוח מחיק. הצטרפו אלינו עוד זוג לא אטרקטיבי, שני בחורים שהגיעו באיחור ונראו משועממים, ועוד גבר שנראה מיודד עם המדריך. צילמתי אותנו לסטורי עם הכיתוב ״בחזרה לספסל הלימודים״ וההרצאה התחילה.
המדריך הכריז שאמנם ההתמחות וההסמכה אמורים לקחת 4 שעות (קורס בסיסי+מתקדם) אבל אנחנו סופרמנים ונעשה את זה בשעתיים. הוא התחיל להקרין את מצגת שקפים מהלפטופ ולדברר אותה במקביל, בצורה די מבולגנת ותוך שזירת בדיחות לא מצחיקות. מדי פעם הוא דילג על דפים ואמר שדיברנו על זה כבר או שנגיע לזה בהמשך או שזה לא חשוב. התחושה היתה כמו קריאת ההגדה של פסח במשפחות מסויימות- לצאת ידי חובה תוך הפגנת בוז והלצות במטרה להגיע לאוכל כמה שיותר מהר.
מדי פעם הוא גם חלק מידע מועיל מנסיונו האישי, אבל רוב הזמן הוא פשוט רפרף על החומר, למרות שמדובר בנושא מסכן חיים עם פוטנציאל לתאונות קטלניות. אחרי שעתיים הסתיימו השקפים והוא הכריז שעכשיו המבחן. הוא יצא להביא את הטפסים וכשחזר אמר שבמקום טפסים כולם צריכים להוריד אפליקציה מסויימת ולהירשם אליה, ושהמבחן יערך באמצעותה. ניסיתי להוריד אותה לאייפוד שהבאתי איתי תוך תהיה מה היה קורה אלמלא הייתי מביא אותו, אבל האפליקציה דרשה מספר טלפון סלולרי כדי להירשם. המדריך נעלם, וכשחזר לחדר אמרתי לו: ״יוסטון, יש לנו בעיה״ והסברתי שאני בנאדם מוזר ללא טלפון סלולרי. האישה הלא נעימה מאחורי אמרה בטון בהמי: ״באמת מוזר…״ והגשתי לה בתגובה חצי סיבוב+מבט.
המדריך הביא לי טופס מבחן ידני, ובינתיים כולם הצליחו להוריד את האפליקציה ולהתחבר אליה והתחילו במבחן.
כולם ביחד.
בצעקות.
הם השוו בין השאלות, עשו את החישובים בקול רם, נעמדו מול הטבלאות בצורה שלא איפשרה לי לראות אותן, צעקו זה לזה מצדדים שונים של החדר, ומהר מאוד הבנתי שלמרות שאני מחשיב את עצמי אדם נבון למדי ובעל תושיה, אין שום סיכוי שאני מצליח לעשות את המבחן ככה. המוח שלי התרוקן, הדופק עלה, וגם כשביקשתי מהם לדבר בשקט הם המשיכו בשלהם. שמתי אטמי אוזניים אבל זה לא עזר. ניסיתי לצאת החוצה אבל גם בחוץ היתה המולה, 300 אחוזי לחות, ושמש קופחת.
חזרתי פנימה ומרוב צעקות לא הצלחתי לשמוע את עצמי חושב. גם לא היה לי איפה להניח את הטופס מלבד הברכיים, והואיל והיה גם טופס של מבחן וגם טופס של תשובות, והייתי צריך גם לעשות חישובים בעזרת האייפוד, הרגשתי אבוד, זועם, דחוי, חריג, והוחזרתי ישירות לכיתה ב׳ ולחוויותי האפורות הכהות מבית הספר היסודי. לא הבנתי איזה מין אנשים מתנהגים ככה. המדריך נעלם ואי אפשר היה לאתר אותו. בערתי מעלבון.
היו שם 30 שאלות כמו:
״אם הצלילה הראשונה היא בean36 לעומק 30 מטר לזמן המירבי המותר, והצלילה השניה היא ל20 מטר ולמשך 27 דקות כאשר הpO2 הרצוי הוא 1.4, מה תהיה התערובת האידאלית ומה פרק הזמן המינימלי הדרוש למנוחה?״
כדי לענות על זה הייתי צריך להשתמש במשוואות כמו:
EAD = (Depth + 10) × Fraction of N2 / 0.79 − 10
וגם:
ולהיעזר בטבלה המאוד ברורה הזו:
תהום גם לא הצליחה להתרכז עם כל הצעקות מסביב, ואלמנט נוסף שהגביר את הלחץ שלי היה הידיעה שבשעה 17 המועדון נסגר. ישבתי שם מתפוצץ מרגשות, עד שלבסוף המדריך הגיע. האחרים כבר היו בשלבים סופיים או שסיימו והלכו למשרד לסגור חשבון ולקבל את ההסמכה המיוחלת. הסברתי לו שאני לא מסוגל להתרכז עם כל ההמולה, והוא אמר שהוא מיד יהיה איתנו ויעזור לנו. הוא התחיל לסייע לתהום אך אז הוסחה דעתו מאחד התלמידים האחרים שבא להיפרד, ואז מהזוג הדוחה, ורק לאחר שכולם באמת כבר התפנו לדרכם והמועדון כבר נסגר הוא התיישב באמת לעזור לתהום, ואז לי.
היו רק שתי נקודות שלא היו לי ממש נהירות, וברגע שהוא הקדיש 10 שניות להסביר לי והיה שקט מסביב הצלחתי לפתור את כל השאלות ולהגיש את המבחן בלב כבד ובקוצר נשימה.
הלכנו למשרד, שם מנהל המועדון היה עסוק עם בנותיו ודעתו הוסחה שוב ושוב. המדריך משום מה לא היה מוסמך על ידי האפליקציה, והיה צריך את ההסמכה של בעל המועדון כדי לאשר את המבחן של תהום, אבל זה נתקע ונמחק, והמדריך מילא את המבחן במקומה שוב, וזה עדיין לא עבד. רשמתי את הפרטים של שנינו, שילמתי 900 ש״ח, צילמנו זו את זו בטלפון של תהום והיא שלחה לווטסאפ שלו כדי שיסמיכו אותנו ביום ראשון וישלחו לנו את התעודה הזמנית במייל. המדריך אמר לבעל המועדון: ״הוא עשה מבחן ידני ובדקתי אותו, אתה יכול להסמיך אותו״. הוא כמובן לא בדק את המבחן בכלל. הבהרנו להם שאנחנו זקוקים לתעודות בהקדם, והם אמרו לנו לא לדאוג, מה שכמובן תמיד בישראל גורם לי מאוד מאוד לדאוג, וכמעט תמיד בצדק.
עכשיו, כל הסיפור הוא באמת דבילי כי הצלילה מתנהלת בימינו עם מחשבי צלילה, שדואגים לכל החישובים המסובכים.
אין שום סיבה ללמוד לחשב את כל זה, ובמובן הזה אולי יש הצדקה לגישה המאוד רופפת סביב כל הנושא. זה לא שאם יתקלקל לנו המחשב יום אחד נגיד: ״טוב, אז הבה נחשב הכל בעצמנו וניקח איתנו רק סטופר״.
אבל כל חווית הלמידה היתה כל כך מזעזעת וגועלית, ואני בטוח שאי שם יש גם מועדונים שמלמדים את זה בצורה נעימה ובמטרה באמת להסביר את הסכנות ואת הדרכים להימנע מתאונות, ובצורה שתושרש ותופנם כהלכה.
ואני יצאתי משם בתחושה נוראית.
אולי גם בגלל העיסוק השבוע בפוסט טראומה ובזכרונות הילדות, הרגשתי היטב את הילד שהייתי. איך הרעש וההמולה והאקוסטיקה הנוראית בבית הספר הפכו את השהות שם לבלתי נסבלת עבורי. איך הניכור מכל האחרים, ה״נורמלים״, שלא חוו את הקשיים שחוויתי יצרו בי תחושות של חריגות, בדידות, בידול, קונפליקט… תחושות שיצרו בעיות חברתיות שקיבלו חיים משל עצמן, ולימים הפכו אותי לפליט רוקנרול מכור לסמים.
ובעוד שכאן, עם אישיות שבכל זאת התגבשה קצת במשך השנים וקיבלה את האישורים והבטחון שלה, אם לא הייתי כובש את הדחף לקום וללכת בזעם הייתי מפסיד רק את השעות שהשקעתי… בביה״ס לא היתה אופציה לעזוב, הייתי רק ילד קטן ורגיש מאוד, והמחשבה שיתקשרו להורים וידווחו על בעיותיי והתנהגותי מילאה אותי אימה נוראית (ומוצדקת), שלא קשה לי להיזכר בה גם בחלוף 35 שנה.
משם נסענו לביקור של שישי לפנות ערב בבית החולים השקט והעגמומי, מה שאשכרה קצת שיפר לי את המצברוח.
