לפני 19 שנים. יום שלישי, 28 באוגוסט 2007 בשעה 6:39
בימים האחרונים הייתי חולה, סוג של עייפות מנטאלית אני חושב, ואולי ניצניו של דיכאון. אני נאבק בשדים הפנימיים שלי, ממש כמו גיבור הסרט '1408' שראינו במוצ"ש. בסרט ג'ון קיוזאק הוא סופר של ספרים בסגנון 'מאה המלונות המפחידים ביותר', ומגיע למלון בניו יורק שיש בו חדר שאמור להיות רדוף רוחות, ושאירעו בו כבר 60 מקרי מוות. הוא מגיע ציני וסקפטי, אבל תוך כמה דקות בחדר הוא נכנס לטריפ מטורף, ונאלץ להתמודד עם הפחדים הכי עמוקים שלו, עם הטראומות שהדחיק, ובראשן מותה של בתו הקטנה, שרוחה גם היא מופיעה בחדרו. הסרט נמנע במתכוון מהבהלות זולות וממתח מלאכותי, והאימה מגיעה מהחוויה הרגשית-מנטאלית שעוברת על הגיבור, וההכרה שהפחד האמיתי הוא מהדברים שנמצאים לנו בראש, ולא מאיומים חיצוניים. איך שומרים על שפיות כשהכל מסביב מתעוות וקורס.
בראשון ניסיתי להסביר לקופיקו איך מנגנים את החצי השני של 'אור חבצלות' על המקלדת, דרך המסנג'ר עם מצלמה ומיק. זה היה תסכול אמיתי, כשהדיליי של המיק גרם לזה שלא ישמע את ההוראות שלי. גם אם היינו אחד ליד השני זו הייתה סיטואציה לחוצה (שנינו דעתנים מדי) אבל ככה בטלקומוניקציה זה היה פשוט בלתי אפשרי, והתייאשנו אחרי 20 דקות, כשהוא כל פעם מתחיל מקליד אחר, ואז כשהוא כבר לרגע כן הצליח המשיך ישר לשאר השיר ולא חזר על זה שוב, מה שכמובן גרם לו לשכוח את כל מה שהוא כבר למד. אתמול הוא התקשר, להגיד שהאוכל היה טעים, ושהוא ראה את הקן בטלוויזיה ושהוא מתגעגע.
השירים הולכים ומתהווים. אני עושה לעצמי חיים מאוד קשים, בפרפקציוניזם חסר פשרות בנושא הסאונד. לגבי המוסיקה עצמה אני די שלם וממילא זה לא שיש לי רעיון אחר, אבל נורא חשוב לי שהסאונד יעבור כמו שאני מתכוון. שיהיה צלול ורועם וחזק אבל דינאמי וחם וסוחף ואפקטיבי ועדיין טבעי ולא מאומץ. ושהלבל יהיה כמו של הדיסקים החו"ליים הכי חדשים. ושיבינו את המילים, גם המאותגרים. ושאי אפשר יהיה פאקינג להתעלם מזה @! או לפחות שאני אהיה מרוצה כשאאזין לזה.
סקס דווקא אין מי יודע מה, אבל זה תמיד ככה באוגוסט.