בתחילת השבוע ביקרתי את הקרדיולוג במשרדו המפואר בקומה ה15 במרכז העיר, ובעודו מעלה את התיק שלי במחשב ציינתי שהופתעתי מאוד מתוצאות בדיקות הדם שערכתי כמה ימים קודם לכן.
הכולסטרול היה הכי גבוה שלי ever והטריגליצרידים מעל 300, מה שלא איפשר לחשב את הldl, וכל זאת למרות שהכפלנו את מינון הסטטינים לפני חודשיים. אמנם הפסקתי לקחת את הכדורים כמה ימים לפני הבדיקה כי כאבי השרירים נהיו בלתי נסבלים, אבל ציפיתי בכל זאת לראות ירידה מתונה לעומת הערכים של הבדיקה הקודמת מלפני חודשיים.
כנראה שהסגר, ההפסקה הכפויה של אימוני הכוח והשחיה, והפסקת המפגשים עם התזונאית עושים את שלהם. במהלך הסגר הראשון עוד עשיתי איתה סייבר בזום השנוא, ובמאי חזרנו להיפגש בגורדון אבל בסוף יולי נפגשנו פעם אחת עם מסכות וזה היה הסוף מבחינתי. בימים האחרונים חזרתי לכתוב ביומן האכילה אפילו שאין מי שיציץ בו מלבדי ולשמור בקפדנות על התכנית, שעובדת כאשר אני פועל על פיה. (וגם החלפנו את הסטטינים לסוג אחר והפחתנו את המינון).
אתמול אחה״צ בחנתי את בטן ההריון חודש 15 שלי בפרופיל בעירום מול המראה האפריקנית הענקית שתהום רכשה לנו לפני הסגר. היא נראית כל כך תלושה ובולטת על רקע יתר הגוף הדי אתלטי שלי.
״מה יש שם?״ שאלתי את עצמי בעודי עוטף אותה בידי ומלטף את התינוק המפלצתי שאני מטפח שם… כעסים שלא לובנו, רגשות שלא בוטאו, חלומות שלא הוגשמו, פחדים שלא הונחה עליהם כף יד מרגיעה. חסכים שלא התמלאו, לחצים שלא השתחררו, תסכולים שלא התפרקו, פטפוט פנימי בלתי פוסק שניסיתי להשתיק ולו לרגע קט.
