יצאנו ב3 לפנות בוקר, וכל הדרך היינו בחרדות שרק הלכו והתגברו כשהתפתלנו בכביש 171 השומם ואפוף הערפל והקליטה הסלולרית אבדה.
אפשר לתהות מדוע שתי חרדתיות ודאגניות שכמותנו שמות את עצמנו שוב ושוב בסיטואציות אקסטרימיות מלחיצות.
ניצלנו רגעים אחרונים של קליטה חלשה כדי לשלוח sms לאמא של תהום עם תכניותנו וצילום של מפת המסלול הארוך שתכננו. עדר פראים חצו את הכביש והזכירו לנו בשביל מה באנו. השארנו את הרכב בצד השביל המשובש והתחלנו לצעוד בדיוק כשהשמש בצבצה מבעד לערפילים.
מהר רמון צעדנו על שפת המכתש למצפה קרני רמון, ומשם ירדנו לתוכו. החרדות התחלפו בשלווה והתרוממות רוח. 
חצינו את המכתש ועלינו לצדו הדרומי. טיפסנו לפסגת הר עידו ואכלנו ארוחת עשר כשמסביבנו שממה מרהיבה ב360 מעלות. 
ירדנו מההר והתחלנו בטיפוס ממושך לכיוון מעלה ערוד.
כל היום לא ראינו אנשים בכלל, ורק שם עברו אותנו שני רכבי שטח שהתעניינו אם אנחנו בסדר וצריכות עזרה. 
בערך בקילומטר ה15, כשהרגליים כבר כאבו והמים עמדו להיגמר ואחרי כשעתיים של עליות התקרבנו חזרה להר רמון.
התחלתי לשיר בקול רם ובהתכוונות רבה:
״צר היה כל כך
הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף
אל מקום שבו
אולי כמו הר נבו
רואים רחוק רואים שקוף״
(יענקל׳ה רוטבליט)
שרתי את כל השיר ותהום אמרה: ״צ׳ופי אתה שר יפה״. 
הקילומטר האחרון עד לאיפה שהשארנו את הרכב היה ארוך ומותח. החרדות שבו ועלו. מה אם האוטו לא יהיה שם, ונישאר בלי מים... המחשבות האלה עולות כל פעם, וכל פעם אני שואל את עצמי: ״כמה פעמים השארת רכב בשטח?״ (הרבה) ״וכמה פעמים גנבו אותו/פרצו אליו?״ (אף פעם). אבל זה טבעה של חרדה, ואין דרך לעצור אותה, רק ללמוד לחיות איתה ולנהל איתה מערכת יחסים בריאה.
עצרנו במצפה רמון להצטיידות ונסענו לחאן בארות המקסים לעשות קמפינג לראשונה באוהל החדש שלנו.
החאן היה מאוכלס בדלילות, והאנשים היו שקטים, חביבים וידידותיים. המקלחות הפתיעו לטובה, עם חדרי מקלחת פרטיים ונקיים, וזרם חזק של מים חמים. חתכתי סלט ותהום הכינה אורז שמח. הכל היה ממש טעים, עם ה״תבלין״ המיוחד הזה של אוכל שבושל בטבע. רוח מדברית צלולה וקרירה נישבה, ירח כמעט מלא האיר, עיסיתי את צווארה וגבה של תהום וירדתי לה באוהל אבל היא לא גמרה (שכחה להביא את השרביט), והייתי עייף וספוג יין מדי (אור הגנוז!) בשביל לזיין. תהום נרדמה ואני עוד ישבתי קצת ברוח ושתיתי וויסקי. 
הלילה עבר די קשוח. בפעם הבאה נביא את הכריות מהבית, כי בלי כרית החיבוקי שלי אני ממש מתקשה למצוא תנוחת שינה סבירה. מסתבר שיש לי קונסטרוקציות מורכבות שאני עושה עם שתי הכריות שמאפשרות לי לחלק את המשקל ולמתוח את איברי הארוכים, ואני מחליף פוזיציות כל הלילה. בכל זאת הצלחתי לישון בין התעוררות להתעוררות, ובשלב מסויים הבנתי שנהיה לי ממש קר והחלפתי לבגדים ארוכים. בסביבות 2 הרגשתי שהאף נסתם והגרון כואב ולקחתי כדורי צינון שעזרו לי לישון עד 4:30.
הלכתי לאור הכוכבים לשירותים, הכנתי קפה ותרגלתי מדיטציה בעוד האור עולה והחאן מתעורר לאיטו. התכנית היתה לעשות עוד מסלול במכתש, אבל מישי בלי להזכיר שמות המשיכה לעשות בית זונות ולישון באוהל עד 6:10, וגם דיווחה על כאבי גב ועייפות. החלטנו להתארגן באיזי ולעצור בדרך הביתה בגן לאומי שבטה.
בדרך הזין שלי היה נפוח וחמים, וחשבתי שאולי אנקנק את תהום על העתיקות, אבל היו שם ארכיאולוגים שחפרו, וגם זבובים שעצבנו.
בבית אחרי מקלחת היא מצצה לי והזדיינו, היא גמרה בצעקות (שטוב שלא קרו באוהל, היו מגרשים אותנו) ונרדמנו חזק לכמה שעות טובות. 
