השולט/מאהב (דומאהב?) של תהום הפסיק לשלוח לה הודעות, ענה לאחר שעות בקרירות מרוחקת כשכתבה לו, ובאופן כללי הפך לרוח רפאים בלתי ידידותית, מה שהעציב אותה ואז גם אותי, גם כי לא כיף שמלכתך האהובה והנערצת עצובה, וכנראה שעוד יותר לא כיף שהיא עצובה בגלל מישו אחר.
עמדנו במטבח ודיברנו על הנושא בעדינות, ושאלתי מדוע לא תשאל אותו ישירות מה קרה.
תהום ענתה: ״אני לא רוצה לעבור כמו איזו בת מוזרה״, מה שדי מעניין כי *לי* דווקא אף פעם לא היתה בעיה להיות בת מוזרה ולהצטייר ככזו, ובכלל מה כזה קשוח ו״גברי״ בלא להיות מסוגל לדבר על רגשותיך ולפחד מתקשורת ישירה וכנה.
בינתיים גם חלפו שלושים ושש השעות המפורסמות מאז שחזרנו והדיכאון הקיומי+מצוקת סגר חזרו במלוא אונם. כמה מהר הלבה הגועשת מתקררת ומשאירה אותי לבד עם כל הרגשות וההזדקקות, פוסע עירום וקפוא בשדה בזלת שחורה וקשה. (היא גם במחזור).
בפן החיובי, החוטיני השני שהזמנתי הגיע אתמול מאוקראינה הקרה.
תודה לתהום שחירפה נפשה והלכה לדואר להביא את החבילה, וגם צילמה בחיוך. 
