דום מפורסם אחד, לא משנה מאיזה עדה, מטיף לי ליד הבר כהרגלו וגורם לי להתפוצצות קוגניטיבית במוח : "כל פעם אני נכנס לבלוג שלך וקורא, ודי, בחייאת, תפסיק כבר לכתוב, זה גועל נפש, זה לא מעניין אף אחד ! "
ארבע לפנות בוקר, המסיבה בשיאה, ולפתע מפסיקה המוסיקה עקב תקלה טכנית. באופן רפלקסיבי אני מתחיל לשיר בקולי קולות ובהטעמה "היומיומולדת היומיומולדת למי-ש-הו" , עד שמבשרים לי שדווקא יש למישי יומולדת ואני משלב את שמה בהמשך השיר, ואז שואל אותה מה השיר האהוב עליה ונותן ביצוע נרגש לIn your room של דפש, עד שחוזרת המוסיקה.
יש אנשים שאני פשוט לא מזהה, לא יעזור כלום וכמה פעמים הם יציגו את עצמם מחדש. בעיקר בנים, אבל מסתבר שגם בנות. וזה מוזר, כי יש לי איזה 800 ג'יגה במוח של מידע קהילתי.
הקהילה כנראה קטנה על תהום. היא לא מוצאת גברים ראויים להשתעשע בהם.
נשים זה דבר מדהים. היופי הקורן, מגע העור שלהן, המבט בעיניים, השיער, השדיים, השפתיים, הפיגורה, התשדורת... אני ממש אוהב נשים. (קייט הברמנית...אוחחחחח)
בחור צעיר ויפה שובר לי את הלב, ממש לפני הסוף. הוא עומד על הצלב עם הפנים לקיר, ומישו מצליף בו עם שוט ארוך כזה שקונים בשוק הפשפשים, שוט גס ואכזרי. הבחור מצליף בו על הגב ברצף בצורה רצחנית, וכל הגב שלו נהיה פסים. הוא מסובב את הראש ומבקש ברוגע שלא ישתמש עוד בשוט ההוא. אני ניגש אליו בעדינות ורוך ומחבק, מרגיש דקירה בבטן מהכאב שאני חש ממנו, ואומר לו שזה האקט הכי אקסטרימי וכואב שאי פעם ראיתי.
"זה לא נורא", הוא עונה, מפוקס לגמרי. "אמא מרביצה יותר חזק".
לפני 17 שנים. 5 באוקטובר 2007 בשעה 12:26
