מתחת לפרווה

היי בייב. 

הרבה זמן לא דיברנו וקרה כל כך הרבה בינתיים… אבל זמן בינינו הוא רק מרחב ולא מחסום.

אני יודע שאת עסוקה במסע האישי שלך ברחבי הגלקסיה, והמיטה שלך בלב שלי תמיד נשארת חמה ומוצעת גם כשאת במרחק שנות אור. 

אתמול כשיצאנו מבית החולים נתקע לי גוש ענקי ומעיק של בכי בחזה. 

קצב ההחלמה של תהום מקדים במקצת את העקומה והיא שברה את שני הברגים שהחזיקו את הרצועה הקרועה במהלך הפיזיותרפיה העיקשת שהיא מבצעת בנחישות ובאומץ, מה שחסך לה ניתוח קטן להוצאתם. אבל המנתח זיהה דלקת במרכז הצלקת וחפר לה שם לעומק עד שהוציא חלקי תפר שובב שלא התמוסס. הוא נתן לה מרשם לשבוע של המון אנטיביוטיקה חזקה, כמות שמספיקה להרוג סוס. כשכתב את סיכום הביקור הוא הלם בחדות בכפתורי המקלדת כמו במסמרים, וקטע אותה בכל פעם שאמרה יותר משלוש מילים ברצף. רופאים נוטים לשכוח שהיא אדם שלם ולא רק רגל שבורה, ושההחלמה מתבצעת במוח לא פחות מבעצמות... והוא עוד בסדר יחסית לאנשי צוות אחרים שפגשנו. נצטרך לפגוש אותו שוב בעוד שבוע, באותו מקום ובאותה שעה. 

תהום כבר מתהלכת עצמאית, הצליעה שלה מורגשת פחות ופחות, אבל עדיין יש לה כאבים משמעותיים אחרי שהיא הולכת. השבוע החזרתי סופסוף את הדלת לחדר המקלחת ופירקתי את ידית-העזר. במשך כמעט חודשיים עזרתי לה מדי ערב להתקלח. הבאתי לה בגדים מהארון בחדר השינה, סגרתי את החלונות שלא יהיה לה קר, לקחתי את הבגדים המלוכלכים לכביסה, פרשתי את שטיח הפלסטיק עם כוכבי הים הצהובים והאדומים, הצבתי את ההדום מחוץ למקלחון כדי שתשעין עליו את הרגל, עטפתי את הרגל המגובסת בשקית זבל עם גומיה, הרמתי את שטיח הפלסטיק, לקחתי את הקביים לסלון, הגשתי לה מסכה לשיער ותמרוקים אחרים, ולאחר שסיימה הבאתי לה מגבת, הסרתי את השקית, וכרעתי על ברכיי לנגב היטב את כל המים שהשפריצו החוצה כי דלת המקלחון לא נסגרת כשהכסא היעודי מוצב בה. אחרי שהייתי מוודא שהכל יבש ממש הייתי פורש שוב את השטיח, מחזיר את הקביים מהסלון, לוקח לה את המגבת לאחר שהתנגבה ומניח על כסא הגלגלים, ואז אומר לה: ״לאט לאט ובריכוז מלא״ בעודה מתרוממת בעזרת הקביים ומדדה ארבעה צעדים על רגל אחת עד לכסא הגלגלים. 

היה ערב אחד שבו היא משום מה תפסה בידית העזר ביד אחת ובקיר המקלחון ביד השניה במקום להישען על הקב, והחליקה למטה וקדימה על הרצפה כמו מפולת שלגים. היא יצאה מזה ללא פגע אבל זה היה מבהיל מאוד. נראה לי שמאז היא הפנימה יותר לעומק את הצורך לבצע את התנועות *כל-יום-אותו-דבר*. 

זה קשוח, בייב. 

האביב הפורח נגזל ממני כבר שנה שניה ברציפות. מאז סוף דצמבר 2020 כשהתחיל הסגר יצאתי מהעיר רק שלוש פעמים ביותר מארבעה חודשים. בפעם הראשונה תהום שברה את הרגל. בפעם השניה לקחתי אותה לפיקניק יומולדת, טיילנו קצת עם האוטו והוצאתי אותה עם כסא הגלגלים לשבת בשני חניונים. בפעם השלישית קפצנו לנס ציונה למשפחה שלה לפני פסח.

וזהו, אין כיף או שמחה בכלל. 

סקס מצליח לקרות אולי פעם בחודש כזה, או שהעניינים מתחממים קצת לכמה ימים ואז שוב קופאים. קשה לפתח משו בקצב כזה. אני מבין שזה קשור לכל הכאבים, מגבלות התנועה, ההשמנה הנלווית, המובטלות והדיכאון וכל הזמן הזה בבית שמצטרף לכל הזמן הזה בבית מאז תחילת המגפה…

אבל ההבנה לא ממש מקלה על הבדידות, העצב והסטרס שלא מוצא פורקן.

לו רק היית כאן עם הזיק המשוגע הזה בעיניים הנוצצות שלך ואבק הפיות הסגול הקסום שאופף אותך תמיד…