לפני 19 שנים. יום שלישי, 27 בנובמבר 2007 בשעה 22:29
אני יושב ומקשיב לשקט.
מדי פעם יש רחש ונדמה לי שהיא הגיעה אבל אז מסתבר שלא.
אני שומע אופנועים מתקרבים ומתרחקים באוזני רוחי.
נוגע בזין שלי ומשחק איתו.
מחכה לה.
לא נראה לי שאני מסוגל לישון כך או אחרת, וגם לא לעשות שומדבר פרודוקטיבי עם עצמי.
אני לא כועס עליה חלילה. אני ממש מקווה שהיא נהנית, ואם וכאשר היא תחזור אני אפול לרגליה ואגיד לה כמה התגעגתי וכמה דאגתי שאולי קרה משו רע.
שקט פה מאוד.
וואי, היא ממש לא סופרת אותי. אפילו לא פון קטן או הודעת סמס קולי. אני מקווה שהיא בסדר.
נניח שאני מתקשר. אם היא עונה, זה באסה. כאילו, פישלתי, הרסתי רגע, או שסתם נתתי giveaway לזה שקשה לי ועצוב ולי ובודד בלעדיה ושאני אפס. לא, הדבר הגברי לעשות הוא *לא* להתקשר. ש*היא* תתהה אם אני בכלל לא ישן שנת ישרים ונהנה מזה שיש לי את כל המיטה לעצמי. אבוי, לא נראה לי שזה מה שעובר לה בראש עכשיו.
ואם היא לא עונה, זה עוד יותר באסה. כי מה אני אעשה? אתקשר למשטרה? לבתי החולים? אפצח במסע חיפושים? ואם היא סתם באמצע? ואם נגמרה לה הסוללה? ואם היא בנסיעה על האופנוע? ואם היא מתה בתעלה, כיצד אמשיך את חיי? מה יהיה עכשיו? האם זה יהיה הלקח האולטימטיבי מאלוהים? האם מכאן אצטרך לנהל חיי פרישות ולא לחקור את העונג המופלא, לא לנסות לגעת בשמיים?
לרגע היה רחש וחשבתי שאוכל לסיים את הפוסט ב"הופ היא הגיעה". אבל שוב השתרר השקט.
שלוש עשרים ופאקינג שמונה ! חצופה.
אני צריך להביא ביד וללכת לישון וזהו. איך שאני אביא ביד ירד לי מהכל ואני אפילו אשמח שהיא לא כאן. שמישו אחר יסבול אותה ואת השטויות שלה. אוף, כמה הייתי רוצה שיהיה לי כדור בדולח לראות דרכו מה קורה עכשיו.