אמש קפץ לביקור ידידותי בחור שהכרתי לפני כמה שנים דרך חברה משותפת. הוא חובב מוזיקה איכותית והשיחה קלחה בטבעיות. קצת לפני שהלך הוא אמר שלדעתו חסר לנו פה תוכי מחמד ובתגובה סיפרתי לו את המעשה הבא:
אתה רואה את כל העציצים הפורחים והשופעים פה? זה אני.
מדי בוקר עם הנץ החמה אני סוחב אותם לאדן החלון במטבח ובחדר של הדייסון, שם הם מקבלים מקלחת שמש עם קרניים ישירות בעודם משתכשכים בקערית מים אם מתגלה צורך בזה לאחר בדיקת אצבע רקטלית. השבוע גם קילחתי אחד מהם שנראה היה שסובל מאיזו כנימה שמנונית או משו. אני מוריד להם את העלים והפרחים היבשים ומטפל בהם באהבה, מסירות ובעיקר עקביות.
לפני כשלושה חודשים, כשתהום רק התחילה להסתובב באופן עצמוני אחרי שבירת הרגל, היא הלכה עם חברה באחד הערבים למרכז הקהילתי בשכונה, שם היה קורס להכנת עציצים. היא חזרה עם צמח מטפס ירקרק ומקסים, מלופף בחבל גס והניחה אותו על הארונית. מדי פעם היא השרתה אותו במים והוא באמת הלך והאריך בחינניות. לפני כשבועיים הבחנתי שעליו יבשים ופריכים ושהוא נוטה למות. תהום התוודתה ששכחה להשקות אותו והתחילה בפעולות החייאה אבל גם בחלוף שבועיים הוא לא התאושש ובתחילת השבוע מצאתי אותו בפח.
בערך באותה תקופה תהום הלכה לטיפול ראשון אחרי שבירת הרגל אצל (פה גמגמתי קצת ולבסוף אמרתי) ״אשת הכוס שלה״ (״קוסמטיקאית״ תיקנה תהום… ״כן, זו המילה שחיפשתי״) וחזרה עם עציץ גדול מימדים עם פריחה סגולה/לבנה משגעת, שסימל בעיניי את התקווה החדשה, את היכולת שלה לצאת באופן עצמאי ולרכוש משהו יפה שראתה בדרך, אחרי חודשים שהיתה ספונה כאובה ומוגבלת.
הפרחים הלכו וייבשו לאורך השבועות שחלפו, עד שלבסוף כל מה שנשאר זה עלים וגופות צנומות של פרחים שימי תהילתם מאחוריהם. לקחתי את הצמח האומלל תחת חסותי, ניקיתי את הפרחים היבשים והענקתי לו מקלחות שמש מדי בוקר, ובאמת בחלוף ימים ספורים הופיעו ניצנים חדשים ורעננים. עכשיו הוא כבר פורח, לא כמו שהיה אבל יש לו כ15 פרחים יפים וגאים.
אתמול בבוקר הבחנתי שהוא מונח בצורה מחפירה, עם הפנים אל הקיר, וכל פרחיו נמחצים באכזריות מרושעת.
נזכרתי שיום קודם לכן תהום החזירה את העציצים מאדן החלון במטבח, כנראה כי היה לה חם והיא רצתה למזגן. אמרתי לה:
״אם את לא יכולה לגעת במשהו בלי להרוג אותו, אז פשוט אל תגעי בו!!!״.
(זה הצטרף למקרה שהיה ביום ד׳, כשזמרת ותיקה שבאה להקליט הלכה להכין תה ומצאה ליד הקומקום ספל עם פתיתי קפה וכפית בתוכו אך בלי מים. היא שאלה אם זה שלי ועניתי שאם היא מוצאת בבית משהו שהותחל בקול תרועה רמה ואז הופסק באמצע ונעזב והושאר מוזנח וחסר התייחסות להתייבש ולהתבייש בבדידותו ובמצוקתו- זה כנראה של תהום. )
סיימתי את הסיפור ואמרתי: ״אז תוכי אתה רוצה שיהיה לנו??״.
אחרי שהוא הלך ופינינו את הכוסות אל הכיור תהום הסתכלה עלי בצורה משונה ואז אמרה: ״אתה כבר שבוע לא מסתכל לי על העיניים״.
״כבר ראיתי אותן״ עניתי.
(צפוי גם חלק ג׳ בהמשך היום).
