מחר אציין שלוש שנים ללא קנאביס (וארבע שנים וחודשיים ללא ניקוטין), אחרי 25 שנה של שימוש כרוני ומסיבי מסביב לשעון. כל הזמן הזה לא התפתיתי אפילו לשכטה קטנה אחת למרות שזה היה לידי וסביבי לא פעם, כי ידעתי שזה יגרור אותי מהר מאוד לנקודת ההתחלה. אנשים אחרים מסוגלים לצרוך את זה במודרציה… אני לא.
הייתי שמח לכתוב פוסט נלהב על כמה החיים טובים ויפים ללא סמים, אבל עבורי זה לא בדיוק כך.
קיוויתי שאחרי שלוש שנים כבר אוכל לישון נורמלי אבל אני עדיין מקיץ כמעט תמיד לפני השמש, בין ארבע לחמש, אחרי חלומות טורדניים עד סיוטיים וכמה התעוררויות באמצע, עם לסת כאובה מהידוקים וחריקות, כשרק סד הלילה הגיבור מונע לעיסה של המוח. רוב הזמן אני מרגיש רע עד רע מאוד, לבד, חרדתי ודכאוני, ומשקיע הרבה אנרגיה בלהניע את עצמי לבצע את פעולות היום.
אני עובד עם הרבה אנשים ומצליח לשמור (בינתיים) על מאזן נקי של אפס גופות. (לא תמיד זה קל). אני מתרגל קשיבות מדי יום לצד אימוני אירובי והתנגדות, תרגילים לחיזוק ההכרה, הזכרון והמהירות (המוח הולך ומשתקם כפי שניתן לראות בצילומי המסך המצורפים), תרגילים לפיתוח שמיעה, אימוני נגינה בגיטרה ובפסנתר ואימוני שירה.
עדיין רוב הזמן אני מרגיש שאילו מלאך המוות היה בא ומניח את ידו על כתפי הייתי מצטרף אליו בהקלה גלוייה.
יש גם קשיים פחותויותר אובייקטיבים: כבר 8 חודשים שאני רחוק מדי מהטבע (סגר 3, שבירת הרגל של תהום, ועכשיו הקיץ המזוויע+עומס בעבודה), תהום מובטלת ובבית כבר יותר משנה (שׁלא באשמתה) ועכשיו גם בלי דמי אבטלה, ושוב דיבורים על סגר ואי ודאות…
לא הייתי רוצה לחזור להשתמש (וזה גם הפסיק לעשות אותי שמח, רגוע או השראתי זמן מה לפני שהתחלתי בגמילה). אני אוהב להיות חופשי מהצורך לעשן, ואולי גם להוות דוגמה אישית קצת יותר מוצלחת לבן שלי שעושה חייל כמדריך צלילה באילת ואני גאה בו מאוד. אני מעדיף להפנות את המשאבים לרכישת ציוד מוזיקה, צילום וצלילה וללימודים והכשרה מאשר להעלים אותם בעשן. הצורה הצלולה והקשובה שבה אני מתקשר עם סביבתי עכשיו עדיפה בעיניי (ועושה רושם שגם בעיניי רוב הסביבה) על הצורה הקודמת.
הלוואי רק שלא הייתי מרגיש כל כך רע רוב הזמן.
