השבוע הקלטתי זמרת מפורסמת. אחרי הטייק הראשון הצעתי שתדגיש יותר את הא׳ במילה ״לראות״ בפזמון כדי שלא יחשבו שהיא שרה: ״לירות״.
היא ענתה: ״דווקא יש כמה אנשים שהייתי שמחה לירות בהם״ והתחלנו לפתח את הנושא.
סיפרתי שפעם הייתי לוקח ללב ומתעצבן מלקוחות וקולגות אבל עם הגיל והנסיון הבנתי שזה מיותר להעמיס על עצמי את כל האמוציות האלה ועדיף פשוט לדקור אותם. היא הסכימה עם העיקרון אבל התעקשה שהיא בכל זאת מעדיפה לירות.
״העניין הוא שראוי להשאיר לאדם הזדמנות לתקן את דרכיו״… אמרתי, ״וזה מדהים כמה מהר אנשים מתאימים את ההתנהגות שלהם כאשר תוקעים סכין בבשרם. כל מיני ניג׳וזים והתקטננויות על שטויות נעלמים מיד בתוך פרופורציה חדשה ושפויה יותר... וזו לא רק הבחירה בדרך חדשה וקונסטרוקטיבית, קיימת גם ההפנמה של הלקח שנעשית בצורה אינסטינקטיבית ועמוקה, שעוקפת את האינטלקט והתודעה. ה*גוף* שלהם מבין את הטעות שבלעצבן אותי ולומד להימנע ממנה בעתיד, כך שיש פה גם אלמנט של השקעה לטווח ארוך.
מה גם שירייה זה נורא קר ולא אישי, וגם עשוי לפגוע בשמיעה. דקירה מפגינה איכפתיות, תשוקה, קירבה ואינטימיות. לפעמים הדם שלהם משפריץ ישירות עלי ומלכלך לי את החולצה, אם כי זה קורה פחות ופחות כי למדתי לבוא בזווית של 45 מעלות ולדקור מהחוץ אל הפנים ואז זה משפריץ לכיוון השני. באקט הדקירה גם משתחררים יותר מתחים מהגוף שלי ונשרפות יותר קלוריות מאשר לו רק הייתי לוחץ על הדק, מה שחשוב במיוחד בימי עבודה עמוסים בעלי אופי יושבני.״
אני לא יודע אם היא השתכנעה שעדיף לדקור מלירות, אבל בטייק השני היא באמת הדגישה את הא׳ הרבה יותר.
