הגענו לשם ב12:45 בדיוק במונית, חמושים בשלטים שמילי והאמזויינע ותהום הכינו אתמול בסלון קן הציפורים, ובשלט נוסף שהכנתי הבוקר בצבעי פנדה. "סאדו מזוכיסט גאה!". בדרך עוד אספנו את המרהיבה, שפסעה באיטיות על שאול המלך. היו שם כבר כמה אנשים כשהגענו וכולם נראו קצת אבודים ולא ידעו מה לעשות, ומילי שכחה להביא מסקינג טייפ בשביל לתלות את השלטים. למרבה המזל במהרה הגיעו ידידינו ההומואים המנוסים מאובזרים עד השיניים בדגלים, משרוקיות, מפריחי בועות, ומסקינג טייפ בשביל השלטים.
די מהר התעשתנו והתחלנו לעמוד מחוייכים בצוותא עם השלטים ושאר האביזרים, כאשר כל הזמן זורמים עוד ועוד אנשים וגורמי תקשורת. תהום התראיינה לאיזה חמישה עיתונים, צלם של ערוץ 1 צילם, ועוד צלמי סטילס מסביב, הבנות חילקו פליירים, וברגע השיא היו שם כ40 סוטים חמודים ועליזים. ההרגשה היתה טובה מאוד. מאבטח של בית המשפט ניגש ואמר שאין שום בעיה עם זה שאנחנו שם, ורק שלא נחסום את הכניסה. העוברים והשבים הגיבו בסקרנות ובחיוכים.
בערך ואחת וחצי קראו לנו לעלות לדיון, ונכנסנו אחד אחד בשקט. הדיון כבר היה בעיצומו. עורכת הדין האפורה והממזרית של העירייה אמרה אוף דה רקורד שהרעש של 'הפעילות' (קרי הבדסם) הוא לא האישיו, ומה שמפריע זה רעש המוסיקה והרעש 'ברחוב'. עד שכולם נכנסו השופטת כבר החליטה שהיא רוצה שהצדדים יגיעו להסכמה ביניהם ושלחה אותם החוצה להתדיין. היא שאלה מי זה כל האנשים האלה באולם (היו למעלה משלושים סוטים באולם, ולא נותרו מקומות ישיבה) ולאחר שהשיבו לה שמדובר באנשים שמתעניינים בדיון הספציפי הזה היא חייכה ויצאה ללשכתה.
מחוץ לאולם זה הרגיש ממש כמו ערב בגנון, רק בלי המוסיקה והבר של יעל. עורכי הדין הסתודדו בצד כאשר מסביבם טבעת של סוטים עם תואר במשפטים שהאזינו בקשב ואף ניסו לשכנע. אחרי כמה דקות חזרנו לאולם עם הסכמה. הדנג' יחל לפעול שוב בכיכר קדומים בעוד שבועיים לתקופת נסיון של חודש, במהלכה תבדוק העיריה מחדש את נושא הרעש בשיתוף הנהלת הדנג', ואם הכל יהיה בסדר יוענק רישיון. השופטת המשיכה 'לפלרטט' עם הקהל, וכשהיא קמה לצאת מחאנו לה כפיים והיא הסמיקה.
יצאנו משם אוהבים ומחוייכים, עם הרגשה של סיפוק ושל גאווה.
זה יום של ניצחון, מכל הבחינות. קודם כל הקהילה שנענתה לקריאה והגיעה, מילאה את רחבת בית המשפט ואת האולם, בצורה מכובדת ויפה ושמחה. התקשורת שסיקרה ונראתה אוהדת ומעוניינת, וכמובן ההחלטה עצמה. ידעתי ב'מסיבה האחרונה' שהיתה ביפו, שזו לא הפעם האחרונה שאני שם. הרגשתי את זה בעצמותי. אין ספק בכלל שלמשמרת המחאה למטה ולנוכחות באולם למעלה היתה השפעה על עורכת הדין של העירייה ועל השופטת.
תודה מעומק הלב לכל מי שבא ותמך. זה היה כיף ומחמם עד מאוד. וזה אפילו הצליח, מה אתם יודעים. ((:
לפני 16 שנים. 24 בדצמבר 2007 בשעה 13:26
