התרנגולים המזויינים פה למטה חופרים לאורך כל שעות היממה וגם מדליקים אחד את השני עם העעעעררררייעועוווו שלהם ובא לא לרדת למטה ולטפל בהם אחד אחד ואז להתיישב מתנשף ומיוזע וליהנות מהשקט, אבל קרוב לודאי שזה יהפוך לפארסה סטייל סרט מצוייר בו אני רודף אחרי תרנגול מנוול ונתקע בשיחים ובגדרות ונופל לפחי זבל והתרנגולים מדלגים מעליי וממשיכים בקריאתם המרגיזה.
השעון הביולוגי שלי התקלקל לגמרי ואני עייף וישנוני לאורך כל שעות היממה חוץ ממתי שאני צריך ומנסה לישון. אז אני נהיה חרדתי, נידי וצפוף בתוך גופי.
התחלנו מהלך של הוצאת ויזה למצרים כדי להשתתף בספארי צלילה בדרום סיני ואבו נוחאס אבל אז הסתבר שהספינה מסרבת לקחת אותי בגלל ניתוח המעקפים שעברתי ב2015. שלחתי מסמכים מתורגמים ובדיקות ואישורים לרופא תא הלחץ המקומי בשארם אך הוא משייט בלב הים האדום ויחזור רק בעוד כשבוע. אני גם ככה חושש ונרתע מביקור במצרים (אם זה יקרה זו תהיה פעם ראשונה) וגם ככה יש תמיד מספיק לחצים וחרדות סביב נסיעה לחו״ל גם בלי הקורונה והבדיקות ואי הודאות הכרוכה במצב, וגם ככה כל מה שקשור לצלילה מעורר בי אמוציות עמוקות וסוערות. משתדל להניח לזה ולהגיד לעצמי שזה הכל חלק מהטיול אבל, וול, חרא.
לא כתבתי על כל מיני אינטראקציות מיניות שהיו, עם לקוחה מצודדת שנשארה למסיבת סיום של השיר שלה ועל סשן עם תהום בשבת, וכאילו, סקס, כאילו, … זה חשוב, אני מודה. זה קיים, זה נוכח, זה כל הזמן שם, אני נאנח לעצמי בכאב כשאני מסתובב בעיר וחוזה ביופי נשי ומדי פעם גם ביופי גברי, וזה הכל מרגיש כמו ארץ שהיא אפילו יותר רחוקה ולא נגישה מהארצות שאני חולם לבקר בהן… איפה שאפילו מסמכים מתורגמים ו-ויזות לא יעזרו. ואיפה שעדיף שהספינה תישאר בנמל כי בלב ים הסערות יחריבו אותה.
אותו דבר לגבי מוזיקה, ד״א. אני שומע מוזיקה חדשה ומופלאה ומרגיש קנאה עמוקה וכואבת ועדין לא מאמין ביכולתי לשוב ולהתמסר לעשייה מוזיקלית משמעותית. מצד שני קנאה היא כמו חץ שמצביע על רצון, ובמובן הזה לפחות אני יכול להיות מרוצה מההתקדמות.
"Slow progress is still progress"
(Devin Townsend)
בינתיים החוויה היומיומית היא שיש מיליון, מיליארד דברים שאני ממש רוצה לעשות ושמתוכם 70 אחוז לא מתגשמים בגלל מחסור בזמן ואנרגיה. תנו לי עוד 50 שעות ביממה ואני מסודר. אני מנסה לאזן בין לדחוף ולהניע את עצמי לבין לקבל את המצב כפי שהוא. אם צוות העובדים לא מצליח באופן כרוני להשלים את כל המשימות כנראה שהמנהל לא מתכנן את הדברים בצורה אופטימלית.
אמא שלי התחילה להתקשר בחודשים האחרונים (ולא מחסוי ולנתק כמנהגה) ולפני כחודש פגשתי אותה בסנטר אחרי 7 שנים שלא. מאז אני מתקשר פעם בשבוע לבקשתה ומשוחח איתה. קראתי שילדים תמיד סולחים להוריהם ותמיד מקווים ומאמינים בסתר ליבם שהם ישתנו. יכול להיות שמנגנון שכזה פועל בתוכי, אבל זה יהיה יותר מפתיע אם היא לא תתחיל להתעלל, לחצות גבולות ולהפוך למטרד בלתי נסבל בשלב כלשהו מאשר אם כן.
בעוד 4 שעות צריך לקום וללכת עם תהום לאיכילוב לביקורת אצל ד״ר אליס (קופר) ולשמוע מתי הוא מתכנן לשלוף מרגלה את הפלטינה. ואז עוד יום של לוחמה בעייפות בלתי נסבלת ושל אימוני כוח וגיטרה ומדיטציה וקוגניציה ושירה ופסנתר ואנימציה, מטלות, ושירות לקוחות. בערב יש לנו כרטיסים ל״חליל הקסם״ בהפקה חדשנית עם אנימציה.
בשישי בא לי לצלם יער צפוני עם שלכת ועננים.
אלו החיים, זה הקצב. התשוקה אומרת לדרוך על הגז, לא על הברקס.
