אמש היו לי כרטיסים לאופרה שרכשתי בשורה 13 ממש באמצע להפקה המדוברת והחדשנית של ״חליל הקסם״ עם אנימציה שעוטפת ומתכתבת עם הזמרות.ים.
את תהום זה כנראה פחות הרשים כי היא הגיעה הביתה מהעבודה רק שעה ורבע לפני (למרות שהצעתי מבעוד מועד שניפגש שם, זה ממש ליד העבודה שלה ואנחנו גרים בקצה הדרומי של העיר), רעננה בחטף את הופעתה והכריזה שהיא מוכנה, ואז הלכה כסהרורית היסטרית כאילו מבקשת להידרס לכיוון תחנת האוטובוס שהיה למעשה מיניבוס מגעיל, צפוף וקולני שהוביל אותנו ללונדון מיניסטור.
שאלתי אותה אם אכלה והיא ענתה שבצהרים.
תקענו מקדונלד׳ס בלחץ זמן והתיישבנו במקומתינו כדקותיים לפני כיבוי האורות.
האופרה היתה מיוחדת מאוד. התזמורת ניגנה מצויין לשמיעתי והבנתי, מוצרט היה בחור מוכשר ללא ספק, הסולנים נעו על הציר בין מעולה לבינוני אבל סביר, האינטגרציה עם האנימציה המקורית וטובת הלב היתה ללא רבב ובאופן כללי היתה חוויה מוזיקלית/בימתית/בידורית מצויינת, משמעותית, נחרטת ומומלצת.
בדרך הביתה הצעתי לה להישען עלי כדי להפסיק לנקר ולהתעורר כל רגע מטלטלות ראשה בחלל האוטובוס, ועטפתי אותה בחיקי עד לתחנה הלפני אחרונה.
אני מבין שעבודה וחיי נישואין וזה,
אבל אולי בפעם הבאה עדיף לי ללכת לאופרה עם מישהי אחרת.
