אני נמצא בתקופה בחיים שבהרגשה אין לי הרבה בשביל מה לחיות.
האבהות שלי, שפעם היתה מקור לגאווה ולתחושת משמעות הפכה למקור בלתי נדלה לעוגמת נפש, לתסכול, לכאב ולצער ולדאגה, ומתרכזת בנסיעות חד שבועיות או דו שבועיות או תלת שבועיות לחדרה ברכבת, עם עוד קילומטרים רבים ברגל, בתחושת פליטות ורדיפה, בחושך, בקור, כנגד הזרם, ועם תקווה מעורפלת לעתיד טוב יותר, שגם הוא יהיה קשה ומאתגר לא פחות, עם עוד יותר נסיעות ועוד יותר הזדמנויות לחיכוך.
הזוגיות שלי הפכה מהרפתקנית לחה ולוהטת ליבשושית קרירה ומנותקת. נוכחותה של תהום לרוב אינה תורמת לי דבר, אנחנו לא מדברים, לא מזדיינים, לא צוחקים, לא מסתשנים. כשמנסים זה לא הולך. הכל הופך למחוות ריקות, כמו לצאת ידי חובה.
בעבודה אני עושה חיל וטוחן שעות ארוכות, אך זה לא מסתכם לכדי רווחה כלכלית כלשהי, כל שקל שאני מרוויח יוצא על מזונות ושכ"ד ומע"מ וחשמל ומים וארנונה וביטוח לאומי ואוכל ושתיה ונסיעות ומתנות לקופיקו ולתהום, ואם יהיה רצף של כמה חודשים מטורפים אולי אני אוכל להרשות לעצמי להוציא סינגל, מה שקשה להאמין שייצר איזשהו אימפקט כפעולה בודדת. היצירה שלי נדחקה הרחק הצידה, ואני מתמקד ביצירת מוסיקה לאנשים שברוב המקרים לא יצא ממנה כלום ולא בגללי, ובמקסימום תביא לי עוד לקוחות שמהמוסיקה שאצור להם ברוב כישרון ותשומת לב לא יצא כלום מלבד עוד חודש של פרנסה דחוקה.
אין לי שום דבר לחכות לו או להנות ממנו, המועדון שהייתי פוקד נסגר ולא יפתח גם השבוע. אולי שבוע הבא. שמועות עקשניות גורסות שלא יפתח בכלל. אני חי בשביל לעמוד במחויבויות שלי. אני עושה מה שאני צריך לעשות. הפכתי למכונה. אין לי, ומעולם לא היה לי עניין בקיום שכזה. קיום לשם קיום, ללא תקווה, ללא כיף, ללא סיפוק ומטרה. לא צריך להתאבד בשביל למות, השיכונים הפרבריים מלאים בפגרים שנושמים עובדים ומתקיימים, השד יודע בשביל מה. בשביל לצפות בגריז בערוץ שתיים בפלזמה שהם חולמים עליה, או ווטאבר. בשבילי זה לא עובד, הוואבר, ואני אצטרך למצוא דרך החוצה מהאין מוצא הזה..
לפני 16 שנים. 5 בינואר 2008 בשעה 23:17
