כל היום ליטפו את עינינו עלי הדולב שנשרו מהעצים בסחרור משובב ונחתו ברכות על פלגי המים הצלולים. אם הסתיו לא יבוא אלינו נבוא אנחנו אליו, אז יצאנו ב3:30 והגענו לעין חרדלית עם אור ראשון. צעדנו בתוך המים הקרירים והציפורים הנעימו לנו בשירתן.
כשחזרנו לרכב הבחנתי בעשן מיתמר מהקצה הרחוק של החניון, סמוך לצמחיה שעל גדות הנחל. תהום לקחה בקבוק מים וניסתה לכבות את המדורה שהשאירו המטומטמים האלמונים לצד זבל פלסטי, שאריות מזון ועוד קרשים שלא נוצלו (למרות ההנחיה המפורשת לא להדליק אש בשטח בגלל היובש הקיצוני והשרב הסתווי) אבל זה היה גזע עבה מאוד והמים רק גרמו לו לפלוט המון עשן לבן ולהמשיך בשלו. לא מבין איך חובבי טבע (ואם הם לא אז בשביל מה הם באו עד כאן) מתנהגים ככה.
התקשרנו למכבי האש ודיווחנו. אחרי כרבע שעה כשכבר היינו בדרך למסלול הבא התקשר אליה הכבאי לשאול איפה זה בדיוק.
בירידה לנחל בצת (או בכינוי החיבה שהמצאתי לו: נחל וסת) פגשנו צמד פרה-פיליות אדמדמות ששתו ממי הנחל. אחת מהן סיימה לשתות והתחילה להשתין בקולניות. תהום הסבירה לה: ״את לא אמורה לירוק לבאר ממנה את שותה!״.
השמש בצבצה מבין ענני הנוצה הלבנים והרוח רשרשה בעצי הדולב המרשימים. עופות דורסים וציפורי שיר חגו מעלינו אבל נעלמו בצורה מרגיזה ואופיינית בכל פעם שהחלפתי לעדשת הטלפוטו במטרה לצלם אותם (במיוחד אדום-חזה מנוול אחד שעשה לי טיזינג בלתי פוסק).
נפשנו לצדי הבריכות המקסימות ונשמנו.
בדרך חזרה למעלה ראינו שני בחורים במרכז השביל, אחד מהם סימן איקס גדול בעזרת אבן גיר. כשהתקרבנו ראיתי שלצד השביל יושבת פרה בין הקוצים. שאלתי אותו אם הוא משחק איקס מיקס דריקס עם הפרה אבל הבדיחה המעולה שלי לא הצחיקה אותו. הוא אמר בדאגה שהיא פצועה ושהוא מסמן את המיקום כדי לסייע לכוחות ההצלה. (או לשוחט, חשבתי לעצמי…).
לקראת 10:30 הגענו לחניון הזיתים בפארק גורן, מעל נחל כזיב.
הירידה היתה ארוכה, תלולה ומאתגרת, ותהום הלכה לאט ובזהירות. הבטחון עוד לא שב לה לגמרי מאז שבירת הרגל ואנחנו מגבירות את דרגת הקושי ממסלול למשנהו. ערוץ הנחל היה אפוף קסם, אפלולי וסבוך כמו ג׳ונגל. הלכנו לסרוגין בתוך המים ולצידם במשך שעתיים ושקענו בתחושת הניתוק המכשפת.
העליה היתה ארוכה גם כן אך פחות תלולה, והגענו חזרה לחניון הזיתים לקראת 15:00 עם גוף כאוב ונפש מפוייסת.
חולה על בולבולים שחורים! :
חביתוש:
הצעקה:
פוט פטיש:
Jabba the Hutt :
