מתחת לפרווה

בבוקר החלטתי לקחת את גורלי בידי ולהפסיק לחכות לתשובות מהגורמים השונים. 

שלחתי תזכורת מנומסת לרופא תא הלחץ משארם א-שייח וביקשתי מתהום לבדוק שוב עם החברה שאמורה לטפל לנו בויזות ושהבנאדם שם הפסיק לתקשר לאחר שענה בגסות שיעדכן כשיהיה במה, ועם הנציג של החברה שמארגנת את ספארי הצלילה. 

הרופא ענה די במהרה:

Hello Dan, I have returned and I reviewed your medical reports and do not see any problem that I consider a contra-indication to diving.

If you would like to pass by the recompresdion chamber to say hello, you are more than welcome, but I accept the reports and diving medical by my colleagues in Israel.

אבל כשעדכנו את הנציג הישראלי הוא אמר שהספארי שרצינו כנראה יבוטל כי המצרים מסרבים ויזות לישראלים באופן גורף (תודה שעדכנת באמת!) והציע במקום ספארי צלילה אחר באזורים שלא דורשים ויזה. השבנו לו שבבקשה יבדוק קודם עם הספינה אם היא לא מסרבת לקחת אותי בגלל הצהרת הבריאות כמו קודמתה אבל זה לא הפריע לו לשלוח לנו טפסי הרשמה ולהגיד שמקסימום יחזירו לנו את הכסף. 

בינתיים התפרסמה עוד כתבה על ההתנהגות של נציגי השלטונות במעבר הגבול, וביחד עם היחס הלא איכפתי מצד הגורמים הישראלים כבר יצא לי החשק לגמרי. אני רוצה לעבוד עם חברות שנותנות שירות מעולה ולבקר במדינות שמקבלות אותי בזרועות פתוחות ובנימוס. ואני רוצה ליהנות ולהרגיש חופש, לא לסבול ושיחרימו לי את מאזן הצלילה ואת המצלמה ויתנהגו אלי כמו אל פושע. 

חבל רק על המשאבים שהשקענו בהוצאת הויזה, תרגום המסמכים הרפואיים, וכל הזמן והאנרגיות והאמוציות סביב הנושא.

באמת רציתי כבר לצלול במקום שהוא world class. 

הו וול, החיים הם כאב כידוע. 

חוצמזה אני מתעורר בבקרים בלי חשק לחיות *בכלל*, מרגיש דיסאוריינטציה ומיאוס, מרבה להרגיש שבא לי למות ושאין לי כוחות לכל החרא הזה. 

זה כנראה שילוב של דיכאון עונתי עם climate depression וראייה נכוחה מדי של המציאות. 

לפחות אין יותר למה לצפות...  זה לא הייאוש שמכאיב, זו התקווה.