אין לי אפילו כוח לכתוב את זה.
העברנו עוד ערב שתקני אמש, ואז יצאנו ללימיט. גל הקור השאיר אנשים בבית, אבל עדיין מצאתי דרכים להשתעשע והיה נחמד, אבל תהום השתעממה ודרשה ללכת כי כואב לה הגרון. בבית דיברנו דוגרי, היא הסכימה להודות לראשונה שיש גם שיקולי נוחות בהישארות שלה איתי, שהיא לא בטוחה באהבתה אלי כבעבר, שנוח לה לנצל אותי ולקבל ממני את כל התמיכה והפינוק והמתנות והבישול ושרוב הנטל הכלכלי והמעשי נופל עלי, ושהיא יודעת שהיא מקבלת ממני כל מה שהיא צריכה, ומנגד לא ממש נותנת בחזרה.
ואז היא רצתה שארד לה ואני הרי אוהב להיות מנוצל על ידי נשים יפות.
היא נתנה לי משימות נקיון לבוקר וביצעתי אותן, אך לא בשמחה. ידעתי שעם הבוקר תתפוגג גם ההילה הדומית שלה, ושלא יהיה לה כוח נפשי להמשיך את הקו. אם היה לה, זה היה קורה כבר מזמן. לא שהבעיות שלנו הן בסקס או בסאדו. שורש הבעיות הוא בקשר עצמו הרי, ומה שקורה בקשר קורה אחר כך במיטה.
היא רצתה לעשות סשן היום אבל הרגשתי שזה יהיה מזוייף לגמרי משני הצדדים, ושזה בייסיקלי מיותר, אפילו שאני מאוד חרמן ומורעב. היא לקחה תיק קטן עם המטען של הסלולארי ועוד דברים ואמרה שהיא יוצאת, שהיא לא מסוגלת להעביר את השעות הקרובות כאן, ושהיא תחזור בערב או משו. זה היה כבר לפני איזה שעתיים.
לאורך כל המשבר הנוכחי אני אומר לה שאני רוצה שהדברים יבואו ממנה. תמיד הדברים באים ממני הרי, אז שהפעם יבואו ממנה. בין אם לפרידה, בין אם לשיפור ביחסים. אם היא רוצה שנישאר, ורוצה שיהיה לנו טוב, וחושבת שיש דברים שהיא יכולה לעשות (כמו שהיא טוענת כל פעם כשאנחנו במשבר, ובינתיים זה רק הולך ומתדרדר), שתעשה אותם, אני לא עוצר בעדה. אני גם לא אעצור בעדה אם היא תגיד שהיא הולכת. גם אם היתה אומרת שהיא פשוט רוצה להמשיך ולנצל אותי עד שתמצא משו מתאים יותר, גם אז בטח הייתי זורם עם זה. זוהי ליבתו של המזוכיזם הפמדומי שלי. אבל להמשיך ככה בבצורת קפואה ולהעמיד פנים שזה בסדר, זה לא עושה לאף אחד מאיתנו טוב.
ובינתיים, שורף בלב, השקט עושה חוסר שקט, ואין מרגוע.
לפני 16 שנים. 12 בינואר 2008 בשעה 14:57
