בחודשים האחרונים, כתוצאה וכחלק מהתדלדלות הקשר שלי עם תהום, יוצא שאנחנו צופים בטיוי הרבה יותר מפעם. ביום שבת שודר הסרט גריז ותהום התיישבה לצפות בו, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לראות סוף סוף את הסרט הזה, שאיכשהו אף פעם לא ראיתי. כשהסרט הגיע לסופו מצמצתי באדישות ואמרתי לתהום שאילו היינו צופים ב'שיער' למשל, היינו עכשיו עם דמעות בעיניים. שמתי את הדיסק של הפסקול ברקע, בעודי מספר לתהום את עיקרי העלילה. בשיר האחרון, איך לא, התחלתי להשתנק מבכי. למחרת מצאתי את הסרט ביוטיוב, מחולק ל14 חלקים, ותהום התיישבה לראות איתי.
קשה להאמין ששני הסרטים נוצרו בהפרש של שנה. גריז ב78, שיער ב79. שניהם משתייכים בדיוק לאותו הז'אנר, של מחזמר תקופתי, שניהם מתארים תקופה בתרבות האמריקנית, גריז את שנות החמישים ושיער את שנות השישים. בשניהם יש שירים וריקודים, ושניהם נעשו ברטרוספקט לתקופה שכבר נגמרה. אבל איזה הבדל ! בגריז אין כמעט עלילה, לא ברורה סיבת המשיכה והחיבור בן זוג האוהבים, הגיבור הוא דמות שטוחה וטיפשית למדי, שיא הסרט הוא באיזה מרוץ מכוניות של ערסים, והגיבורה נראית יותר טוב לפני המייקאובר שהיא עוברת מאשר אחריו. המוסיקה לא עשתה לי כלום, לא ריגוש ולא קפצוץ ובטח שלא נוסטלגיה. מוסיקה מהפיפטיז אני דווקא אוהב, אבל בסרט זה הכל נשמע כמו פלסטיק.
כשראיתי את 'שיער' אחר כך וניסיתי לעמוד על ההבדלים, הדבר הראשון שקפץ לי זה הכושים. ב'גריז' אין אפילו כושי אחד לרפואה ! אפילו לא סטטיסט, למיטב זכרוני. בטח שלא אחד מהחבר'ה. ב'שיער' שניים מהגיבורים שחורים, והמוסיקה מלאה במקהלת גוספל ובסולניות וסולנים עם קול ענק, במקצבים שחורים, וגם העלילה מרבה לעסוק בנושא, כאשר ג'ני (המתוקקקההה!) לא יודעת אם אבי התינוק שהיא נושאת ברחמה הוא מווף הלבן או מהאד השחור, וזה גם לא מדאיג אותה במיוחד.
שיר אחרי שיר, סצנה אחרי סצנה, מצאתי את עצמי מתרגש שוב, כפי שהייתי מתרגש כשצפיתי שוב ושוב בסרט בנעורי, בVHS שהקלטתי מהשידור של ערוץ אחד, שהיה אז הערוץ היחיד. כל פריים בסרט נצרב בזכרוני. כשברגר עולה על השולחן במסיבה היוקרתית שהם פולשים אליה בתלבושות ההיפיות שלהם, רוקד בפראות ושר : "i got life, mother", אחרי שהאמא הריצ'ית הקשוחה אומרת לו : "you got a hell of a nerve, young man! " ... אחח, על זה גדלתי. (:
סרבנות גיוס, מודעות פוליטית, סמים, עירום, חופש מיני, פציפיזם, מרד בהורים... איפה זה ואיפה הצקצקנות הילדותית והיבשה של גריז... ובסוף, התמונה של שורות הקברים הצבאיים, והם עומדים מעל קברו של ברגר ושרים לט דה סנשיין אין, ואז רואים את מדשאת הבית הלבן הריקה והיפים רצים בהתלהבות וממלאים אותה באהבה, וול, כמו תמיד, נשברתי ובכיתי.
לא מפתיע אותי שערוץ שתיים בחר בגריז ולא בשיער בשביל הריאלטי התורן, וזה אפילו משמח אותי, כי זה עדיף על זה שהם ישלחו את ידייהם המטונפות מכסף ציני בשמורת הטבע ההיא.
לפני 16 שנים. 10 בינואר 2008 בשעה 8:56
