לפני 16 שנים. 14 בינואר 2008 בשעה 20:03
כמה חזק הרצון להרפות, להשלים, להיכנע לאהבה, לצורך, לחרדה, להרגל, לאיכפתיות, לפניה היפות כל כך.
כמה חזק הרגש, להבעות שלה, לצרכים שלה, לכאב שלה, למסתוריות שלה, לדרך שבה היא מעוררת אותי לבכי.
כמה חזק החיבור, לביחד שלנו, לשותפות הגורל, לתפקידים שלנו בקשר, לבגדים שלה, לריח שלה, לקול שלה, לכל מה ששלה והשתרש אצלי.
חזק מאוד.
אבל פחות, מסתבר.
היא הלכה, עם שני תיקים, ושנינו בכינו.
עדכון : חמש דקות אחרי היא צלצלה בדלת. שכחה את הכסף שחסכה בארון. היא לקחה אותו, עשתה אפצ'י וקינחה את האף, התקרבה אלי (ישבתי ליד המחשב), ליטפה לי את הפנים ואז העיפה לי סטירה חזקה, והלכה שוב. קמתי לנעול אחרי ששמעתי שיצאה.
