בוקר טוב אני מניח.
היה לילה שקט, ישנתי בסדר, לבד, התעוררתי בסדר, לבד. זה בסדר.
התחושה שאופפת אותי הבוקר היא של וואחד סיום תקופה. הידיעה שהדאנג'ן לא יפתח שוב, השמועות שללימיט יש עניינים משלו. מצחיק, לא ידענו אז, לפני שנה או שנתיים, שמדובר בימים טובים, שלא ימשיכו לנצח. כשהיו ארבע או חמש מסיבות בדסם בשבוע, כשהכלוב שקק חיים, כשבצ'ט היתה רפת ובזוגיות היה אקשן.
עכשיו זה נדמה כרגרסיה מטורפת. סצנת הבליינות הבדסמית דעכה, כלוביסטים העתיקו פעילותם לפייסבוק (ועדיין לא הבנתי מה בדיוק הם עושים שם), הזוגיות נמרחה והתפרקה, הקשר עם קופיקו הצטמצם מאוד. הבועה התפוצצה. קר שם בחוץ.
ואז אני חושב, וואלה, יופי של עיתוי להיפרד באמת. עכשיו גם אין את החום הביתי, את הפינה המוגנת, את הידיעה שלא משנה מה יתפרק, יש לי את תהום האוהבת בבית. אבל אהבה זו לא פוליסת ביטוח, ובחיים הכל משתנה, תמיד. כך התפתחו בני האדם מהקופים האימתניים (ויהיו שיגידו שלא לטובה), על ידי הסתגלות למצבים חדשים.
קצת קשה לי למצוא את המוטיבציות שלי הבוקר, לנוע, לעבוד, לעשות את המע"מ. בסוף המוטיבציה תהיה : "זה לפחות יעביר את הזמן". וזה כנראה המתכון לתקופה הקרובה. להעביר את הזמן בצורה בריאה, ולחכות שהגלגל יגמור את מסעו למטה ויחזור לטפס, מעלה מעלה.
לפני 16 שנים. 15 בינואר 2008 בשעה 8:49
