פתחנו את הבוקר בערוצו של נחל ציפורי הקרוי על שמנו. חנינו ליד בית הקברות של הישוב הבדואי כעביה וחשבנו שאם גם הפעם יגנבו לנו את הרכב זה כבר יהיה ממש מצחיק.
במעיין עין יבקע פגשנו קבוצת מטיילים נחמדים שכיבדו אותנו בחליטת מרווה חמה שהכינו במקום. הגשם שהחל לרדת היה אדיב ומנומס יחסית וצעדנו בזהירות בבוץ החלקלק ובנחל הזורם בין מטעים ושדות עד טחנת הנזירים הציורית.
משם נסענו לשביל יער הרקפות בחורבת חרמש. אלוהים נענתה לתפילתי החרישית להצליח לצלם נרקיסים ורקפות לפני שהגשם יחזור. השמיים המעוננים, האוויר הצלול והיער הרווי מגשם החיו את נפשותינו המיוסרות.
המשכנו בנסיעה בגשם זלעפות במעלה הכרמל. בדליית אל כרמל צדנו שווארמת עגל נדירה. הגשם המשיך לזעוף וחדל בהתאם לתחזית בדיוק כשהגענו לשמורת טבע נחל המערות המקסימה. טיפסנו בשביל המערות, עשינו צחוקים במהלך המופע האור קולי (היינו שם לבד) וביקרנו את הייצוג הסטריאוטיפי, הקלישאתי והפלקטי של האדם הקדמון, את אפיון הדמויות השטחי והעלילה הצפוייה.
נשארה לנו עוד שעה וקצת עד סגירת השמורה והחלטנו לעלות בשביל הגיאולוגי לראש המצוק. קצת לפני שהגענו לפסגה תפס אותנו גשם מטורף. תהום היתה לחוצה ומפוחדת מאוד אבל המשיכה במסלול המצוקי התלול והסלעי בזהירות, באומץ ובנחישות. באמצע הדרך למטה הופיעה קשת מרהיבה והבהירה שביום זה הכל יעבור בשלום.
כשהגענו לרכב החלפנו בגדים ונסענו לנצרת לתפוס אווירת כריסטמס. גם שם ליווה אותנו טפטוף עיקש (עד הרגע שסיימנו וחזרנו לאוטו, כמובן), אבל האורות הצבעוניים ואווירת החג ההומה חיממו את הלבבות ועשו חשק לחזור לשם ללילה או שניים בעתיד ולחקור את העיר הזו יותר לעומק.
