אפרופו ניהול כאב ובהמשך לטענותיי על התעמרות אלוהית בי,
רט״ג הוציאו התראת שטפונות מפתיעה למחר, מה שביטל את טיול גלישת הצוקים המתוכנן בנחל קומראן. (המדריך הציע להעביר אותו לנחל חלמיש ואמר שדיבר עם חבריו רודפי השטפונות ושאין סיכוי שיהיו שם שטפונות ושרט״ג פשוט מכסת״חים אבל אני מניח שזה גם מה שהמדריכים של אסון צופית אמרו).
חישבנו מסלול מחדש כמו שאומרים הילדונים הפספוסים מעשני החשיש שעובדים בארומה ובמקום זאת ניסע לגליל התחתון ולכרמל בתקווה לפגוש נרקיסים ורקפות בין טיפות הגשם ואורות חג המולד בנצרת.
בעודי מנקה את ציוד הצילום התקשר הצאצא וסיפר שבעקבות השימוע שהיה לו במועדון הצלילה בגלל הברזתו מהעבודה בסופ״ש שעבר הוחלט בכל זאת להשאיר אותו על משמרתו, ושהמנהל שם סיפר לו שמעולם לא באו אליו כל כך הרבה עובדים בבקשה לא לפטר עובד כלשהו. (והרבה מאוד עובדים עזבו ופוטרו שם).
אמרתי לו שהלב שלי מתרחב לשמוע את זה ואני גאה בו מאוד, ובעוד שזה באמת לא בסדר שהוא הבריז אני בטוח שהיתרונות בו עולים בהרבה על החסרונות ושבצדק אוהבים אותו כי יש בו כל כך הרבה מה לאהוב. (כזכור, זה ילד שעף מכל מסגרת אי פעם ושעושה צעדים מרשימים בכוחות עצמו להתקדמות מקצועית וחברתית משמעותית).
אחר כך עדכנתי במסנג׳ר את אבא שלי והוא ענה: ״סבבוש״.
הייתי די מופתע כי זה היה אטום במיוחד אפילו בשבילו, אמרתי מעומק לבי וברגש רב שזו לא התגובה המתאימה, הוא התקשר והסגביר לי שזו דווקא כן ושאני שיפוטי בצורה קיצונית, המשיך לדבר עוד ואז סיים את השיחה.
כתבתי את זה קודם בתגובה לתגובה ואגיד זאת שוב:
יחסית לשני ההורים החרדתיים, הדכאוניים, הפסימיים, האנטי חברתיים וחולי השליטה שלי אני הדלאי פאקינג לאמה.
נחמץ לי הלב כשאני חושב על הילד הקטן שהיה תלוי בשניים האלה.
אבל עדיין יש עוד הרבה עבודה לעשות כדי להיות קול מיטיב ומעודד עבור עצמי.
ולקבל את הכאב בהכנסת אורחים ראוייה.
הוא המצפן שלי.
