פעם זה היה לי חשוב, להסתער על המין הנשי בסערה, לממש כל אופציה, היה לי מה להוכיח. הייתי צריך להשתכנע, שאני כבר לא ילד חריג, שאני אהוב, שאני כובש, שאני יפה, שאני יכול. שכאני שולח הודעה, היא נענית. זה היה חשוב להוכיח את זה לעצמי, ולאקסית גם.
זה לא שעכשיו אני לא זקוק לחיזוק. טבעו של בור בנפשו של אדם להישאר ריק, וטבעו של הואקום למשוך אליו דברים שימלאו אותו, ואלו בדרך כלל יהיו דברים שאמנם ימלאו אותו אך גם יעמיקו אותו. זה האינטרס של ממלאות הואקום. הן ניזונות ממנו.
אבל הפעם אני מרגיש שאני צריך לנוח. שאני לא רוצה להיות זונה פתיינית, לא רוצה להתמרח בדביקות מזוייפת. אני פוחד מהמגע החשוף, מהאינטימיות הקרה. אני צריך להתנקות קודם, ולדמם, לדמם הרבה, כמו שמאסטר צ'יטה אמר לי.
בלילה היה לי קשה להירדם. זה מוזר לי שאין אף תנועה בדירה מלבד תנועותי. לפעמים נדמה לי שאני רואה בזווית העין את האקסית באה מהמטבח, או שומע את שקשוק מפתחותיה בדלת, או שאני משתדל להיות בשקט בשביל לא להעיר אותה. כשאני מתעורר אני עדיין מרגיש שהיא התעוררה לפני ויצאה לעבודה, שאולי השאירה לי פתק, אולי שטפה כלים כדי להראות שאיכפת לה. ואז אני מזכיר לעצמי, שהיא כבר לא כאן, שהיא החזירה את המפתח, ושהיא כנראה מברכת על הפרידה, לא יוצרת קשר, ואפילו לא נמצאת בכלוב. ושזה בעצם טוב, למרות שזה לא מרגיש כך כרגע.
לפני 16 שנים. 21 בינואר 2008 בשעה 9:56
