אני לא מבינה.
אז נכון שיש לי צד גברי מפותח ואני לא מתביישת להודות בו
אבל זה לא אומר שאני לא פגועה, שאני לא יושבת בבית ואוכלת את הלב.
בזוגיות הזו, מה שבטוח, לא אני הייתי החזקה. אני אולצתי כל הזמן לשבת בבוידעם ולחכות. וכשהיה נמאס לי לחכות, והייתי כמהה לעשות סיבוב באור הזרקורים, לקבל מחמאות וחיזורים, כמו שכל בחורה צריכה מדי פעם, היא היתה חוסמת את זה במבטים קרים וסצינות קנאה, כדי שחס וחלילה לא אקח את הפוקוס ממנה. היא כיבתה אותי ודיכאה אותי, כדי שהוא יהיה כולו שלה, ולא הבינה שאני והוא בלתי ניתנים להפרדה, כמו ין וינג או איך שלא אומרים את זה. אלו מילים של חכמים, ואני מעולם לא התיימרתי להיות יותר מאשר כוסית זנזונת טיפשה וצמאה לאהבה ולריגושים.
אז נמאס לי לשבת בבית, ונמאס לי גם שאין שום הכרה בהקרבות שעשיתי, בכאב שספגתי, בכמה שנתתי מעצמי בשביל הסרסורית, כמה באמת רציתי וניסיתי לגרום לה להיות מאושרת. במיוחד מאחיותי הבנות כאן, שמשום מה מלאות בבוז וביקורת ולעג אלי, כאילו אני לא אחת משלהן והיא כן. אני לא צעירה כמוה, לא כל החיים לפני, מיי קלוק איז טיקקיננגג !
אז יודעות מה?
אני אלך ואמצא לי סרסורית חדשה, או אולי פשוט אעבוד בשביל עצמי ואהיה אינדיפנדנט וומן סופסוף !
שלכן,
דנה
לפני 16 שנים. 23 בינואר 2008 בשעה 16:26
