לפני 21 שנים. יום שני, 8 באוגוסט 2005 בשעה 18:13
גם לא נראה שמישו התגעגע.
חטפו אותי ושמו אותי בצינוק. אפל וטחוב, בלי אור, בלי מזגן, בבידוד. אמרו לי שבי בשקט דנה. אולי יום אחד נשחרר אותך, יותר סביר להניח שלא. גם לא נרצח אותך באיזה קליימקס מגה דרמטי. פשוט ניתן לך להירקב לאט לאט לאט ולחרקים לאכול אותך.
הכתבתי את הפוסט הזה לתוכי שהצליח להתגנב איכשהו סמוך לצוהר הפצפון שבאמצעתו הם מכניסים לי את האוכל הדל. אני גוססת כאן. אני לא יודעת כמה זמן עוד אוכל לשרוד. אלו לא תנאים לאף אחד, בטח לא למי שפעם נחשבה יפה ונחשקת, שלא לומר כוסית עולם.
לא נוגעים בי ולא מדברים איתי ולא מחמיאים לי ולא מתעניינים בי ולא אוהבים אותי.
לא יודעת מי כלא אותי ולמה. לא יודעת למה דן לא בא להציל אותי. אני כבר לא מבינה כלום. אני מבולבלת. לקחו אותי מהסביבה הטבעית ואיבדתי לחלוטין את החיות שלי. אני כבר לא הדנה שהייתי ולא יודעת אם אי פעם אהיה.
בתקווה שהתוכי לא יסניף טיפקס וישכח כל מה שדקלמתי לו,
שלכם תמיד,
דנה