הפעם דווקא שמחתי לחזור הביתה.
זה היה אמור להיות ספארי צלילה בדרום סיני בתחילת דצמבר אבל לחושך המצב נאלצנו לבטל, וכדי לא לאבד את כישורי הצלילה (ולהידרש לצלילת רענון בפעם הבאה) יצאנו שוב לאילת, בה אנחנו כבר מכירים את השוניות בעל פה ואת הדגים בשמותיהם הפרטיים.
היו כל מיני גורמים שהעיבו ולא בא לי במיוחד לפרט.
הדירה הצנועה הקבועה שלנו היתה תפוסה, ובמלונה (שלא היתה זולה בכלל למרות שאמצע פאקינג ינואר) היו עוד עניינים חוץ מהמיטה שחרקה עד שקרסה ואילצה אותנו לעבור חדר שלא היה נוח יותר מקודמו. הצאצא היה אמור להצטרף אלינו עם חברתו לטיול ג׳יפים אבל בסוף לא קיבל חופש מהעבודה, תהום פיתחה שיעול אלרגי קולני מהאבק בחדר מה שגרם לשיבושים בתכניות, וגם הבעיות בינינו לא נשארו בתל אביב.
בשבת נדברנו לעשות סשן אחרי הצלילות, מה שמבחינתי היה גולת הכותרת של הגיחה. היא התאפרה ואני ניקיתי את התחת. היא זיינה, נשכה והיכתה אותי. היתה סטירה אחת מאוד חזקה, ואז עוד סטירה מפתיעה ועוד יותר חזקה: ״זה היה עכשיו בלי סיבה, סתם כי התחשק לי״. אחר כך נתנה לי קצת לזיין אותה, עצרה אותי והורתה לי לרדת לה. היה מאוד לא נוח על המיטה, הורדתי מזרן מהגלריה וניסיתי להגמיר אותה עליו אבל היא היתה מבולבלת ולא סגורה על עצמה ולבסוף הכריזה על הפסקה. יצאנו לטייל לאורך הים, וכשחזרנו והתיישבנו על המיטה היא קרסה. אחרי הביקור בקבלה והעברת כל הדברים לחדר אחר יצאנו לעיר לאכול. (היא אכלה טאקו ולי לא היה תיאבון). כשחזרנו היא כבר דעכה לשינה ונשארתי עם כל הרגשות לבד. במהלך הלילה היא התחילה עם השיעול. יומיים קרים מאוחר יותר כשהיא סופסוף בחרה לדבר על זה היא ממש הופתעה לשמוע שהיה לה (לדעתי) תפקיד בסיטואציה ושהיתה לה אחריות לשלוף אותי ואותנו מהמקום הזה אליו הובילה.
רגעים חיוביים יותר היו עם ״דן סיורי ג׳יפים באילת״ שמלבד שמו היפהפה התגלה גם כנהג ג׳יפים מעולה, עתיר ידע ושופע אנקדוטות. הוא לקח אותנו דרך כביש 12 למעבה השטח וחיכה שעתיים וחצי בזמן שטיילנו בנחל עתק ובסדקים העמוקים, ואז המשכנו לגבי עתק הנכספים ומשם דרך נחל רחם אל מעלה אורה וחזרה דרך כביש 90.
בצלילה האחרונה בקצא״א עם אור ראשון (8 מעלות צלזיוס), כשעוד היינו בעומק רדוד של כ5 מטר תהום עשתה את הסימן שאומר: ״תראה איזה יופי״ והצביעה לאופק, שם שחה לו בנחת צב ים גדול וחמוד. שחיתי אליו במהירות וכשהתקרבתי הוא לפתע צלל למטה בבעתה. חשבתי שזה בגללי והתחלתי לרדת בעקבותיו, וממש אז חתך אותי במרחק נגיעה דולפין ענק ומהיר. הדולפין עשה סיבוב וחזר לשעוט לקראתי כאילו הוא רוצה לנגוח בי, אך הוא חלף מחוייך מעל ראשי המבוהל והתרחק אל האופק, מרוצה מעצמו. (לקח לי רגע להבין שמדובר בדולפין ולא נניח בכריש של מלתעות. הקטע הזה מתועד בסרטון המצורף).
המשכתי לשחות לצד הצב כשתי דקות, ואז התחלתי להרגיש סחרחורת קלה שנגרמה כנראה מכל השחיה וההתרגשות והעובדה שבזמן ההתרחשות לא הקפדתי על הגובה והשוואת הלחצים. עצרתי לרגע במקום עד שתעבור הסחרחורת אבל לפתע מצאתי את עצמי כמעט על פני המים. העליה הלא מבוקרת רק הגבירה את הסחרחורת. ירדתי ל5 מטר על מנת לבצע עצירת בטיחות, וכשניסיתי לרדת עוד התחילו כאבים באוזניים ולא הצלחתי לבצע השוואת לחצים. הורדתי את המסכה וקינחתי חזק את האף, ואז האוזן הסתומה השתחררה. ירדתי לתחתית העמודים בעומק 15 מטר אלא שאז לתהום התחילו בעיות באוזניים והיא לא הצליחה לרדת. החלטתי לסיים את הצלילה, עליתי חזרה ל5, השלמנו את חניית הבטיחות והתחלנו לשחות חזרה אל החוף. כשהגענו לקטע הרדוד הצטרפו אלינו שני דולפינים ועשו לנו מופע פרטי במשך מספר דקות.
תכננו לצלול עוד פעמיים באותו היום אבל עקב הבעיות באוזניים ויתרנו והלכנו לארוז ולעשות צ׳ק אאוט מהמלונה. הפעם, כאמור, שמחתי כבר לחזור העירה.
