בשבוע שעבר תהום היתה בפגישה יחידנית והיום היה תורי.
הקדמתי ב35 דק׳ (אני תמיד לוקח מרווח בטחון משמעותי כדי לא להיתקע בפקקים ולאחר), אז ישבתי באוטו וצפיתי בסופה מרקידה את צמרות העצים ובגשם נִתַּךְ על שמשות המכונית בעודי מאזין לאלבום Transcendence של דווין טאונסנד.
בפגישה עניתי לשאלותיה הרבות של המטפלת בשטף מהיר וישיר.
היא שאלה איך הרגשתי לקראת הפגישה וסיפרתי שאני מדמיין אותה בראשי כבר שבועיים, ושתמיד הייתי הדארלינג של היועצות השכבתיות בהיותי רגיש ותקשורתי.
שאלותיה התמקדו ביחסים עם ההורים ועם יתר הדמויות במשפחה, ודרכן עלו אירועים מכוננים מתקופות שונות.
לקראת סוף הפגישה ציינתי שהתגובות שלה (היא נשארה עם פה פעור לרווחה ועיניים מזועזעות פעמים רבות במהלך השעה) מזכירות לי שעברתי הרבה דברים קשים מאוד בחיי, מינקות ועד ממש לא מזמן, ואולי עדיין. אני נוטה לשכוח את זה ולהתייחס לזה כמשו נורמלי, כפי שגם בבית שבו גדלתי ההורים התייחסו לנכות הפיזית ולהפרעות הנפשיות שלהם.
המטפלת אמרה שכיף לדבר עם מישהו כמוני שניכר שעבר הרבה טיפולים פסיכולוגים וטחן את כל הנושאים האלה היטב. (שמחתי שכיף לה איתי).
למרות שדיברתי אוטוסטרדה השעה חלפה מהר ונגענו במיניות רק במשפט וחצי. בשבוע הבא תהום תלך שוב לבד ובשבוע שלאחר מכן אני.
היא שאלה מי בכל זאת היה המודל שלי לגבריות מינית, עם אמא שהיתה מאוד דומיננטית ומסרסת ואבא נכה עם רגליים דקיקות. לקח לי קצת זמן למצוא תשובה, נזכרתי במדריך החמוד בחוגי סיור שהשפיע עלי במנהיגות ובהומור שלו... המשכתי ואמרתי שנראה לי שהרוקנ׳רול הציל אותי במובן הזה, ואז נזכרתי כמה הערצתי את ג׳ים מוריסון בגיל 16 ואיזה מודל לחיקוי הוא היה עבורי. רק בדרך חזרה באוטו נזכרתי גם במופע הקולנוע של רוקי ובהקרנות באישון לילה בקולנוע פריז ברח׳ הירקון, ואיך בכיתה י״א הגעתי בפורים לבית הספר מחופש לFrank-N-Furter עם ביריות והכל והמנהלת שלחה אותי הביתה.
