אז בסוף היתה זו היא שהתקשרה, הבוקר.
לא יודע אם בגלל שרוח הדברים שכתבתי אתמול הועברו אליה על ידי נשמות טובות, או שהיא קראה אותם בעצמה, או בכלל לא. היא לא אמרה ואני לא שאלתי.
כבר הייתי עמוק בעבודה, כשצלצל הפון וחייכתי לעצמי ואמרתי בקול רם "זו לא ___" ואז הלכתי להביא את הפון וראיתי שזו כן. נשמעה מאוששת וחייכנית, הלב שלי קפא, והתחלתי לגמגם.
אמרה שהיא מתגעגעת, רצתה להיפגש בערב. למרבה המזל אני עובד עד חצות לפחות, כך שנחסכה ממני ההתלבטות. לא שממש נחסכה, שכן המוח והלב המשיכו לעבוד גם אחרי השיחה, למרבה הצער. זה בעצם לא כל כך מסובך. לא נפרדתי ממנה כי לא אהבתי אותה או כי היא לא יפה בעייני, אלא כי הקשר לא עבד, בנסיונות חוזרים ונשנים. והיא בעצמה אומרת איך מאז הפרידה היא פורחת ועושה הרבה דברים חשובים למען עצמה, דברים שלא יכלה לעשות קודם, לא כי אני עצרתי אותה אלא כי היא עצרה את עצמה. זו הוכחה למה היה טוב להיפרד, לא להיפך. ולהיפגש... וול, להיפגש ולהיפרד זה לא הולך כל כך ביחד בשלב הזה. ברור כשמש שאם ניפגש אז יהיה מדהים ומרגש ומטלטל, והפצע יפתח שנית, והאובססיות יתעוררו לשיאן, ומה לעשות, אהבה גורמת לאנשים לרצות להתקרב, לא להתרחק.
אז כאמור, טוב שאני עובד הלילה עד חצות לפחות, שכן אם לא, חרף כל הסיבות המצויינות שציינתי כאן, אני לא הייתי שם את הכסף על זה שלא הייתי מתפתה.
אני צריך למצוא דברים שיחזקו אותי, עם עצמי. (קניתי שפונדרה טרייה אצל הקצב ואני הולך לפנק את עצמי עם תבשיל שעועית עם בשר בקדירה) אני אולי בנאדם נורא חזק והכל, אבל אהבה זו החולשה הגדולה שלי. עקב אכילס. באהבה אני סאב עיוור.
לפני 16 שנים. 30 בינואר 2008 בשעה 13:31
