סיימתי יום עבודה שהתחיל בשמונה וחצי בבוקר. כמעט 17 שעות, בק טו בק.
כוכבי הערוץ האהוב על קופיקו היו פה קודם... הבלונדינית המהממת והמפורסמת שביניהן הסכימה לצלם ברכה אישית עבורו על הimac, ואפילו חיבקה אותי תוך כדי (*מסמיק*) . השמעתי את זה לקופיף בפון אחרי שהיא הלכה, ואני אצרוב לו את זה על דיוידי או משו.
תבשיל השעועית והשפונדרה בילה על הגז בזמן שעבדתי. הוא מיצג את הפינוק והאהבה העצמית, וששווה לי להשקיע ולבשל היטב גם אם זה רק אני אוכל. אני מרגיש מחוזק יותר.. רועד מבפנים אבל מחוזק. זה באמת לא היה רעיון טוב להיפגש, ושמח שיצא כך שלא נפגשנו. אני באמת רוצה להמשיך הלאה. אם בסוף אני אפול חזרה, לפחות שזה יהיה אחרי נסיון כן, ולא אחרי שברחתי חזרה בפעם הראשונה שנהיה לי קר. וגם לא בשניה. וגם לא בשלישית. וגם לא ב...יו גט דה פוינט 😄
אפילו אם היא היתה מתבגרת ומשתנה כבמטה קסם, ואני הייתי נרגע ונהיה פחות דפקה, הדפוסים בקשר שלנו היו נשארים אותו דבר, כי זה טיב הקשר בינינו. ככה זה, אנשים נשארים אותו חרא. וואי, פתאום נהיה שקט כזה. שיזדיין. השמעתי עכשיו כמה מהשירים החדשים שלי לזמר וזמרת שהיו פה והם התעלפו ואמרו שאין רמה הפקתית כזו של שילוב בין רוק לאלקטרוניקה עם רטרו אייטיז טבעי בארץ, ואני נוטה להסכים איתם. (שלא לדבר על האותנטיות הרגשית והמוסיקליות העשירה, ועל התכנים הפרובוקטיביים).
אני לא חושב שאני הולך לוותר על אהבה בחיי.
אולי כמו שעמוס אמר לי פעם, אני צריך להחליף אובססיה באובססיה. (ובאמת הגיע הזמן שאני ונומרו אונו ניפגש מאנו אי מאנו).
ואולי אני פשוט אחליט שזה בסדר לעת עתה, לבשל לעצמי ולאכול בעצמי.
לפני 16 שנים. 30 בינואר 2008 בשעה 22:20
