בשישי בערב בעודנו רובצות בסלון ומתאוששות מהטיול תהום אמרה לפתע:
״כשאני אמות אתה לא צריך לעשות לי מצבה. תשרוף את הגופה שלי ותפזר את האפר בים. עדיף באילת מאשר בים התיכון כי יותר יפה שם. או אולי במדבר…״
המילים שלה העציבו אותי מאוד וישר עלו לי סרטים ויזואלים בהם אני ממלא את משאלתה ביגון אינסופי ואיך בשנים לאחר מכן אני צולל בים סוף או מטייל במכתש בתקווה להרגיש קצת יותר קרוב אליה ולנחם במעט את הגעגועים השורפים ואת מיליוני הרגעים שנחקקו בלבי וגורמים לכאב קשה מנשוא.
לבסוף אמרתי לה בבכי שלא יכולתי לעצור: ״המצבה זה לא בשבילך, כי את כבר תהי מתה. זה כדי שהאנשים שאוהבים אותך בכל לבם יוכלו להתכנס איפשהו ולהתאבל ביחד על התחת המטומטם שלך״.
אתמול הלכתי לעשות בדיקת אקו לב במאמץ כמדי שנה (עברו 7 שנים מניתוח המעקפים). לאחר שסיימתי את הבדיקה והקרדיולוגית אמרה שהכל בסדר כתבתי לה מהאייפוד בעודי מחכה לניירות:
״ממי מאשפזים אותי פה לצנתור״.
שתרגיש מה זה.
