לקראת סיום הפגישה המטפלת אמרה שהמטרה שלה היום היתה להבין מה קורה ב״מוח הזוחלי״ שלי סביב המפגש המיני עם תהום.
פתחתי וציינתי שאני מדוכא מאוד לאחרונה וחסר תקווה ומוטיבציה. (היא פירשה את זה כקריסה של ה״מרחב המעברי״)
תיארתי קצת מהסשן האחרון באילת בו שוב הושארתי בפעם המיליון לבדי במקום הכואב והמושפל, ואת הנסיון של תהום ביום שבת להפשיר את הקיפאון ששורר מאז ואיך שלא הייתי מסוגל ״להיות שם״ איתה, ובזמן שרכבה לי על הזין רק חיכיתי שתגמור וייגמר כבר, עד שלבסוף כשהתעייפה פשוט התכסיתי והתכנסתי עם עצמי בשתיקה.
המטפלת שאלה על המקום הנשלט ואיך הוא מתיישב עם היותי גבר דומיננטי, חכם, בולט, אמיץ ונועז, ושבילדותו ואף בבגרותו היו לו שאיפות לגדולה. השבתי שאני לא כל כך רואה סתירה בין הדברים, וציטטתי את המשפט של מאזוך: ״אינני יכול להיות מאושר כשאני מביט באהובה מלמעלה למטה״.
אבל הידיעה העמוקה שכל מגע עם תהום ייגמר במהרה באכזבה במקרה הטוב ובריסוק במקרה הפחות טוב לא מאפשרת לי יותר לזרום ולקוות לטוב, גם לא בשביל שלום בית.
כשהמטפלת שיקפה לי בחזרה את המשפט האחרון חייכתי כי הבנתי לאן היא חותרת, ואמרתי שהרעיון בבדסם שלי הוא שהפרטנרית אמנם תכאיב לי אבל לא תפגע בי. שזה יהיה שחזור של טראומות הילדות אבל עם הפי אנד וריפוי.
מכאן עברנו לדבר על הקשר בין ההימנעות הרגשית שלי מתהום ל״חיים הכפולים״ שניהלתי כבר מגיל 5, כשידעתי שיש הרבה מאוד דברים שעלי להסתיר מאמא שלי, וקיבלתי הסבר על מבנה המוח ובפרט על המוח הזוחלי שלא יודע להבדיל, ושמזהה את אותה סכנה שיש להישמר מפניה בעזרת אותו מנגנון לא מושלם אבל אפקטיבי מספיק בשביל לשרוד.
״בתהום יש את היכולת לשחזר את הכאב והסכנה וזה מה שמושך אותך אליה. ומצד שני יש לה גם את היכולת לרפא, אבל זה יוכל לקרות רק כשאתה תפסיק לשחזר מולה את המקום הילדי חסר האונים.״
היא אמרה שהיא מבינה שזה בטח נשמע כמו כותרת ריקה כרגע ושאני עשוי לא להבין איך בדיוק לעשות את זה. ״עד כאן זה היה אבחון, מהשבוע הבא נחזור לשבת שלושתנו וללמוד איך לבצע את זה.״
״נשמע כיף״ אמרתי, והיא צחקה.
