מתחת לפרווה

היא לוחצת בדרכי נועם.
כותבת דברים מקסימים, מחמיאה למרות שקשה לה, מציעה עזרה, מביאה מתנות קטנות.
אני משתדל להיות בסדר. חוזר כשהיא משאירה הודעה. משתדל להיות קשוב ואמפתי כשצריך. משתדל למתן את הארסיות והמרירות. מתקשר כשאני יודע שהיא מחכה. זה לא הרבה, זה ממש מעט.
היא מכבדת את חוסר היכולת שלי להיות קרוב, לגעת, להחמיא, להיות נחמד. מקבלת את זה שהגוף שלי הפך לשטח צבאי סגור. את חוסר הרצון להיפגש ואת השנאה לשיחות טלפון שמתארכות מעבר למינימום ההכרחי.
מה שנוצר זה קשר של סבל שנברא בצלמו ובדמותו של הדיכאון שלי.
אולי היא מזוכיסטית ואולי אין לה משו יותר טוב כרגע ואולי היא מחבבת אותי מאוד.
כל פעם שהיא מספרת לי על אינטראקציות הכלוב/מסנג'ר/גנון שלה אני מתכווץ. אולי זו קנאה ילדותית אימפולסיבית חסרת הצדקה ואולי גועל טבעי ומובן. בשיחה דמיונית שניהלתי איתה בראש שלי הטחתי בה-"זה כמו שאני בשעות הפנאי אשב בבתי זונות בנוה שאנן ואפלרטט עם הזונות של הפועלים הזרים, לא למטרות רומנטיות, רק כי זה נחמד"
אומרים שבן הזוג מהווה לנו מראה. אני משתקף רע בסיפור הזה. אם הייתי בנעליה הייתי מנתק מגע בבוז מזמן.
ויוצא שגם אני לבד ובודד וגם שאני מאכזב סידרתי וגם אוכל את עצמי ברגשות אשם ובמחשבות על אולי כן לתת לזה צ'אנס. אבל כמו בכספת מתוחכמת מסרט כמו "משימה בלתי אפשרית", מנגנוני ההגנה קופצים בברוטליות קרה ומדויקת ומונעים כל אפשרות. מקדימים תרופה למלכה. קיר כבד ומבריק של פלדה משוריינת. מחשבות על לעשות סקס או אפילו להתחבק עושות לי חלחלה. הייתי צריך לאונן שלשום כי הגירוי באזור המפשעה הפך למרגיז...בסרט הכחול שהרצתי החדיר הגבר את הזין שלו לכוס של הבחורה. "איזו התנהגות קיצונית", חשבתי לעצמי...
הסתיו מתקרב ואני מרגיש אותו כבר שבועיים. הימים מתקצרים, השמיים נהיים מעוננים חלקית, יש ריח מתוק כזה בלילות ששורף לי בלב, ואתמול בלילה גם הקירות חזרו לצעוק. שכבתי במיטה חרד ומוצף, עייף מכדי לעשות משו עם עצמי, ולא הצלחתי להירדם.