הדרך למטפלת היתה קשוחה היום במיוחד, כנראה עקב היחלשות גל האומיקרון וחזרת המכוניות לכבישים. יצאתי כרגיל ב14:15 מדרום ת״א, ב15:02 אספתי את תהום ממרכז ת״א, ולא היה חסר הרבה שלא נספיק להגיע עד 16:00 לרמת השרון.
בפגישה דנו באיך לא היתה המשכיות להפשרה היחסית בטיול ביום א׳, ובמריבה האחרונה מאתמול. המטפלת איבחנה שאנחנו מדברים בשפות שונות, שאני מדבר ״ונוסית״ ותהום מדברת ״תהומית״, והוסיפה שהיא לא מכירה אותי נצמד כל כך לקונקרטיות. אמרתי שנראה לי שבעקבות הטיפול צף בי הרבה כעס שהשתדלתי למתן ולהדחיק לאורך השנים, ושכוס הכעס והאכזבה הזו מלאה עד גדותיה כך שכל טיפה נוספת מביאה להצפה ולגלישה.
הקראתי את הסעיף שהכינותי מראש ונגע למריבה: ״חזרנו מהטיול באווירה טובה וקצת מופשרת, למחרת בבוקר שכחה לבשל למרות שהוציאה חזה עוף וידעה שזה תורה, וכשחזרה מהעבודה לא הביאה חלב למרות שנגמר (ושזה התפקיד המוצהר שלה), ולמחרת גם שכחה לבשל.״ (וזה לאחר שבישלתי אני במשך הרבה ימים רצוף).
אמרתי שזה מנגן לי על המקומות בהם אני מרגיש שאני לא יכול לסמוך עליה, ושאני ממלא את חלקי בעסקה והיא לא, ושהיא משאירה אותי לבד עם הבעיות, מתעלמת מהן ומתרחקת. הוספתי שלו היתה אומרת לי שלא הספיקה ומבקשת שאבשל אני או שאקנה את החלב במקומה ובכך נותנת תיקוף לרגשות שלי ולמצב שנוצר זה היה מוציא חלק גדול מהעוקץ סביב הסיטואציה.
תהום מצדה אמרה שהיא מרגישה שאני לא מעריך את כל הדברים שהיא כן עושה למעני, למשל איך שקבעה לי ביוזמתה תור לרופא עיניים שבאמת היה רופא מוצלח, או שהיא עוברת בין כמה חנויות כדי למצוא את הפריכיות המועדפות עלי. המטפלת איבחנה שכשהיא היא מרגישה ילדה נזופה זה מנתק אותה מינית, שאין לה משיכה לדמות כזו של ״אבא״, ושכשהיא מרגישה נזופה היא באופן מטאפורי סוגרת את הדלת, שמה אוזניות, שומעת מוזיקה ונותנת לזמן לעבור עד שהכעס יישכח.
אצלי האינטלקט אמנם מהיר אבל הרגשות מעובדים מאוד לאט, וכך אני נשאר עם חווית נטישה ומה שמרגיש כמו אי-איכפתיות מצדה, חוויה שרק מעמיקה ככל שאורך הזמן בו היא מתרחקת. אחר כך כבר קשה לי לחזור לשגרה, המשקע נשאר ולא קרה דבר שיפוגג אותו. המטפלת הציעה שכשאני מבחין שהיא ככה ״סוגרת את הדלת״ שאנסה לדפוק על הדלת המטאפורית וליזום שיחה, ובכך אהיה ונוס של היום ולא אמא של תהום לפני 30 שנה.
משם עברנו לדבר על תלות, ושטבעי שהיא תתקיים בקשר רומנטי ארוך טווח, כפי שהיא קיימת גם בין ילדים להוריהם. תהום התוודתה שקשה לה להגיד: ״אני צריכה את עזרתך״. (נזכרתי באמפתיה אילו יסורים היא עברה כשביקשה מאבא שלה עזרה כלכלית בעבר). אני אמרתי שבאמת אלו המקומות שהכי נפיצים ובעלי פוטנציאל הרס עבורי, המקומות בהם אני תלוי בה וזקוק לה, כמו למשל בפמדום.
השעה הסתיימה ובעודנו פוסעים ליציאה תהום אמרה שהיא אמנם לא הקריאה את הרשימה שלה אבל כל הנקודות שרשמה כבר עלו בשיחה ממילא. אני אמרתי בחיוך שעוד נשארו לי שני סעיפים.
״אתם יכולים אולי לדבר עליהם ביניכם״ הציעה המטפלת. ״כן, יהיה הרבה זמן בפקקים בדרך חזרה״ השבתי.
במעלית הביתה מבטינו נפגשו, תהום עשתה פרצוף חמוד ואז התחילה לצחוק צחוק משחרר שהדביק גם אותי.
