מתחת לפרווה

טוב, הלב עדיין מוצף ומלא, וצריך להמשיך.

"מי צריך לישון בכלל" חשבתי, והוספתי לעבוד עוד כמה שעות, עד שהרגשתי שאני נרדם תוך כדי האזנה למוסיקה. אמרתי לעצמי שאני אלך לישון לשלוש שעות, אקום, אשלים את העבודה, אשלח אותה ליעדה, אסע לחדרה ברכבת המאוחרת יותר, אקח מונית מהתחנה, וכך אספיק להגיע. ושהואיל ואני אתעורר בצהריים, אפילו שזה יהיה אחרי מעט שעות, אני אהיה עירני בלילה.

לקחתי את הפון איתי למיטה, כדי שאתעורר משרות היקיצה והשיר הנחמד. רק שהיה בוקר, וכבר התחילו טלפונים... קופיקו, עוד איזה חסוי, ואושה, לבשר שהעגל המלכותי הומלט בשמחה ובששון. כל הזמן הייתי בלחץ שלא אתעורר, השינה היתה טרופה (בטח גם בגלל כל הקפאין) , והתעוררתי עוד לפני השעון, קצת לפני 12. דדליין קרוב תמיד מוציא ממני את המיטב, ותוך שלוש שעות הספקתי להגיע למצב הגשה, לשלוח במייל את שלושת הקטעים, להתקלח, להכין תיק, לדבר עם אונו בפון ולאשרר את הפגישה בלילה (היא אמרה שיש סיכוי שיתבטל מסיבות שאינן תלויות בה, אך שהיא רוצה) .

על מה שהיה בחדרה אני לא אפרט יותר מדי, כי זה לא קשור רק אלי. הנסיעה עברה כמתוכנן, 30 ש"ח נזק מהמונית בתוך חדרה, ובחמש אחרי חמש נחתתי בבצפר של קופיקו. התברר שהגעתי לפניו, וכבר עמדו להתחיל. כשהוא הגיע עם אמו התברר שהוא לא רוצה להיכנס, כי המחנכת הענישה אותו באי השתתפות במופעים עקב הפרעות שלו בחזרות (במקום להבין שאולי יש לו סרט מובן ביותר סביב יום המשפחה) . אז בסוף הלכנו שלושתנו, ונסענו באוטו של גרושתי, קודם למיני סידורים, ואז לאחר שהם הצטיידו בשווארמה לכיוון המרכז. האווירה ביני לבינה היתה טובה, וניכר היה שזה חשוב לו מאוד. לי היה מאוד קשה רגשית, אני מתאר לעצמי שגם לה, אבל אני שמח שבכל זאת הענקנו לו חווית יום המשפחה. היא הורידה אותי בצומת מסובים, ומשם הייתי צריך להסתדר איכשהו הביתה.

כאמור, אני סופר גם שקלים וגם דקות בימים אלו. נחתתי בצומת מסובים, רעב, קר, בודד, על סף דמעות עקב כל התחושות הקשות שעלו והייתי צריך להדחיק ולשמור, וממהר להגיע להופעה של עדי. תפסתי מונית עד שכונת התקווה (21 ש"ח) ומשם הלכתי ברגל ברחובות הקרים, אחרת לא היה נשאר כסף לבירה אצל עדי, ולמה שתכננתי להביא לפגישה עם אונו. השכונה האירה לי פנים כשהגעתי לבסוף. בבית חיממתי נקניקיות (אוכל אומללות... אפילו בלי תוספת. אני הולך ורזה, לפחות יוצא מזה משו חיובי ) .

כתבתי לאונו הודעה ושאלתי אם יש חדשות טובות. בינתיים הגיעה הודעת ביטול להובלה המסקרנת שהיתה אמורה להיות לי למחרת, הלילה, מה שעוד יותר דיכא את הרוחות. הכנתי לי שתיה לדרך, לבשתי את מעיל העור וחבשתי את כובע הצמר, והלכתי לתחנה של קו 1, בדרך צפונה, לנמל הישן.