מתחת לפרווה

אממ, למי שנכנס זה עתה, כתבתי בשעות האחרונות את קורותיי מהימים האחרונים, בחלקים.
נראה לי שזה יהיה החלק האחרון.
כדאי לגולל למטה ולהתחיל מהפוסט הראשון.

(שוט של ליקר בננה. נגמרה הוודקה, וקוורבו זה כבר זיכרון רחוק. נגמרו גם הדיאט אקסלים, נגמרו הנרות, ונגמרה גם משחת השיניים)

חיכיתי בתחנה על רחוב עליה, לידי עמד בחור צעיר עם גיטרה. לפתע ראיתי אוטובוס מגיע מרחוק, והוא התחיל לרוץ כמו מטורף דרומה, ואז נעמד לרגע מבולבל, וחזר כלעומת שבא. "חשבת שזה 18?" שאלתי אותו. הוא עדיין התנשף, אז הוספתי : "פשוט יש לי תחביב של קריאת מחשבות." הוא אישר שצדקתי, ואמר "נראה לי שאתה תמיד צודק".

הנסיעה בקו 1, שחותך את העיר בחלקיה המעניינים בצורה מאוד straight forward עוררה בי זכרונות רבים. העיר המטורפת והמטריפה הזו, בכל פינה בה יש לי זכרונות. ירדתי מהאוטובוס ממש ליד דירת הרווקות הראשונה שלי, בבנין הכי צפוני של דיזנגוף, ממש מול הנמל (היו רואים ממנה את הים) . גם הנמל היה עמוס זכרונות, וראיתי את המזח שעליו התנשקתי לראשונה עם האקסית הקודמת. היה לילה קר ובהיר, והוא עמד שם מואר בתוך החושך, ממש כמו זיכרון ישן ומתוק ומפחיד.

באתי להיכנס לשבלול, להופעה של עדי זילברברג, ודורמנית יפה וחייכנית קיבלה את פני. "אני חושב שאני מוזמן" אמרתי, והוספתי את שמי. "ואתה לבד?" היא שאלה. הודתי לה שהיא מזכירה לי נושאים כאובים, והצעתי לה באותה הזדמנות לחתוך אותי בסכין יפנית ולפזר על זה מלח ומיץ לימון סחוט. והוספתי שאני אכן לבד, ושהיא לא צריכה להושיב אותי, אני אשב על הבאר. הזמנתי לף בראון שכמובן הזכיר לי את האקסית (חששתי שהיא תופיע פתאום, ואולי עוד עם מישו, אבל תודה לאל זה עבר בשלום) . הייתי היחיד שהיה שם בגפו, והיחיד שישב על הבאר. היה בזה שילוב של עוצמה עם נואשות.

עדי היה תותח על ! הוא גיבש סביבו הרכב רוק צעיר ומצויין, והצליח להביא את השירים המורכבים שלו למקום סוחף, חזק, מרגש, משעשע, ובועט מאוד. אפילו קינאתי קצת על הסחף הרוקיסטי. הוא גם שר בדיקציה מעולה, היה נינוח וממוקד, שילב את הנגינה בחלילית עם הרכב הרוק האגרסיבי בצורה פנטסטית, כמו זמר-גיטריסט שפונה לסולו גיטרה כשנגמרות המילים. נהניתי גם לראות את המתופף החמוד, שהיה מסור כל כולו, וידע את המילים בעל פה. למי שמכיר את השירים כמוני, זה היה תענוג לראות איך העיבודים האוונגרדים התלבשו מחדש, ועדיין שמרו על רוחם המקורית. איך שנגמר הלכתי לשירותים, וכשיצאתי בעודי עדיין מסדר את הכפתורים לפתע ראיתי את הכוכב יוצא מחדר האמנים, ושאני הראשון שהוא רואה (ממש) מול עיניו. התחבקנו והחמאתי לו, ושמחתי שיצא לנו ככה, ולא אחר כך כשהוא היה יוצא אל ה"ברמצווה" שחיכתה לו בחוץ.

משם הלכתי בזריזות חזרה לתחנה. לרגע הזה חיכיתי כל היום. בעוד חצי שעה אני אדע אם אני נפגש עם אונו, ואולי בעוד שעה וחצי אני אהיה איתה. האוטובוס הגיע די מהר, ובחצות בדיוק נכנסתי הביתה, כפי שתכננתי. ואת כל העמידה הזו בזמנים אני עושה בלי שעון, בלי סלולארי, ועם שימוש בתבורה ציבורית וכולל בלת"מים. זו סוג של טרגדיה אצלי. בדרך אמרתי לעצמי, שאם היא תבטל אז לפחות יהיה לי לילה טוב של שינה, לא אצטרך לדווש מזרחה, ולא אצטרך לתהות אם אני עירני מספיק ולא עצוב מדי. מצד שני ידעתי שאני מאוד רוצה, ושאם היא תזמין אותי זה יעיר אותי בבת אחת (וגם כמה אקסלים זריזים יעזרו) . אין טעם למתח, מי שקרא את סדרת הפוסטים הזו מתחילתה כבר יודע שלא נפגשנו. חיכתה לי הודעה ממנה, שבסוף היא לא יכולה (מסיבה בהחלט מובנת), אבל שהיא תשמח לדבר איתי בפון.

הייתי מוצף רגשית עד מאוד, כפי שאפשר להבין מששת הפוסטים האחרונים, ולא ראיתי שום טובה שתצמח מהפון הארור. אכלתי ביצים קשות והלכתי לישון, עד 12 בצהריים היום. 11 שעות. ועכשיו אחרי שכתבתי על כל זה, אני לא בטוח שאני לא חוזר למיטה. כי אחרת, הטיול הזה ימשיך, וזה מעייף להיות תייר.