נורא קשה לשחרר חזרה את הכתיבה. פתאום על כל תחילת משפט יש תחושה של 'וואאוהווו' כזה, שומדבר לא נשמע נכון או חשוב, האצבעות לא מתקתקות את עצמן והמחשבה לא מתמקדת לכדי חוויה חדה ומדויקת.
הלילה היתה אמורה לבוא אלי נשלטת יפה ואטרקטיבית אך המריא לה סיפור אהבה חדש אתמול וזה בוטל. ודווקא מאוד מצא חן בעיני הרעיון, והתחלתי לזמום מיני מזימות זימה ולהכין את עצמי להתפלשות חסרת פשרות ומלאת תשוקה עזה בבשר משובח, למבטים עמוקים ומרגשים בעיניים, לסטירות משיכות בשיער ומשחקים מנטאלים, שמרגיעים את הנפש ומפרקים את הגוף ממטעניו ותשוקותיו. ואז לחיבוקים ולחיוכים, ולרוגע אינטימי ותחושת חיות טבעית ומתוקה.
במקום זה אני אשטוף כלים.
קניתי NBA08 במסגרת ההשקעה בזמן איכות עם עצמי, אבל בינתיים עוד לא ממש התחברתי, חרף השמחה לשחק עם אנתוני פרקר. הדמויות קטנות בהרבה במשחק החדש כך נראה, ואולי אני פשוט מזדקן וכבר צריך משקפיים. אולי רק צריך להתרגל. קשה לי לפעמים להתרגל לדברים חדשים.
הלכתי אתמול לערב פאב בלימיט כדי להזים את השמועות על מותי, ו"ננזפתי" על ידי הצוות על ה"חיסור" בשישי... אמרתי שאילו הייתי יודע שאני כל כך חסר כשאני לא שם, הייתי לא בא לעיתים יותר קרובות... (; מסתבר שהדבר הכי אפקטיבי ביחסים בין אישיים זה מניעתם... (אפשר אפילו לעשות מזה חוק דניאלה יקרה)
נורא קשה לשחרר חזרה את הכתיבה. אני פוחד לצאת מניאק, פוחד לחשוף חולשה, אולי פוחד אפילו לחשוב יותר מדי ברור. אלו ימים מעורפלים, מעורבלים, מכורבלים. לא ימים מעורטלים. מצד שני אני מתגעגע לעצמי, מתגעגע לחברה אנושית חיובית, ובעיקר לחברה נשית קונסטרוקטיבית. אבל אני דווקא לא עצוב, רק קצת עייף אולי, וגם לילה ארוך ושקט של שינה טובה לבד במיטה הגדולה זה לא כזה עונש.
לפני 16 שנים. 26 בפברואר 2008 בשעה 17:48
