בסוף דיוושתי לאלילתי משכבר הימים משכונת הפשע, והיה חם ומלא באהבה וברוגע, רק שלא יכולתי שלא להימשך אליה חרף הכותרת האפלטונית של המפגש. בלילה ישנתי חזק וטוב, התעוררתי עם זיקפה, והכלים עודם בכיור, ממתינים לי בפרצופים מאשימים. הייתי ישן עוד הרבה, נראה לי שצברתי עייפות, וזו גם אחלה דרך לברוח מהכל בצורה זולה ונטולת סיבוכים.
אני מתגעגע לעצמי !!!
הגוש העייף והחיוור שמשתקף מהמראה שלי לא מוצא חן בעיני בכלל. אני רוצה להיות דינאמי ותוסס, חכם וקשוח, להספיק לטפל בכל הדברים ולנגוס ביסים גדולים ומזינים של כיף מהיקום, בלי שכל יום יעבור עלי כמו מבצע אנטבה. שהמילים יחזרו להתגלגל לי, שעירנות תציף אותי, שאלך לישון בציפייה למחר. התחזית מבשרת שיתבהר ויתחמם... מתאים לי.
מעל חודש וחצי מהפרידה, ואני עדיין בתקופת הביניים המעצבנת הזו.. כבר לא במקום הישן, אבל עוד לא במקום החדש. ואני תוהה אם אני בכלל בכיוון הנכון. לא יודע לאן אני הולך, אבל אני מניח שאדע כשאגיע לשם.
לפני 16 שנים. 27 בפברואר 2008 בשעה 7:33
