אלו לא ימים עסקיים טובים ב'ונוס הובלות'.
אין קליינטורה, הסחורה לא זזה, אף אחת לא זקוקה להובלה. הפון לא מצלצל, המשאית בפארקינג, הסבלים יושבים מבואסים כל היום ומשחקים שש בש. עסקי ההובלות הם תמיד תנודתיים ובלתי יציבים, וזה פשוט חלק מהביזנס, אבל נדמה שהמתחרים מעבר לכביש דווקא עולים ויורדים כמו משוגעים.
נמאסה עלי ה'ממלכתיות' הזו שמצופה ממני. כשהתחלתי לכתוב הייתי כמעט אלמוני, לא ציפו ממני לכלום, לדברים שלי לא היה משקל ולא תהודה, וזה היה מאוד נוח לכתוב מהמקום הזה, בו אין מה להפסיד. עכשיו כל מילה שלי נבדקת ונשקלת, אני נדרש לאיפוק ולבגרות, לשיקול דעת ולמתינות, לעקביות, ליציבות, לאיכות מסויימת, ולמושג השנוא עלי מכל : "כבוד". ויש דברים שמוטב לא לכתוב עליהם, ויש דברים שנתבקשתי מפורשות לא לכתוב עליהם, ומי יודע מי קורא ומה יהיו ההשלכות והמחירים, וחלק גדול מהתחושות והחוויות כבר תיארתי בעבר במצבים דומים, וזה הכל כמו משקולות כבדות שסוגרות על הפתח ממנו יוצאות המילים. זה לא בריא.
אולי אני צריך למצוא קהילה חדשה להשתלב בה, איפה שאף אחד לא יכיר אותי. אולי קהילה של מגדלי שפמים, או חובבי קופסאות שימורים. מעניין אם יש שם בחורות שוות.
נמאס לי ממצב הביניים הזה! נמאס לי! נמאס לי! נמאס לי!@#
נמאס לי להתעורר בבוקר ולחשוב רק על עבודה, מטלות, וכסף, ולדעת שעד שיגיע הערב אני במילא אהיה עייף.
נמאס לי שהאופציה הכי ריאלית ואטרקטיבית זה סקס עם האקס.
נמאס לי מהבצורת הזו בה שומדבר חדש לא צומח.
נמאס לי שהשלב הבא עוד חסום, כמו במשחק הרפתקאות במחשב, ואני לא מוצא את הפאקינג מפתח, או שמא לא מצליח להרוג את ה'בוס'.
נמאס לי להיות מהוסס בכתיבה, נמאס לי לבכות שקר לי ורע...
וכמו שמישי חכמה פעם אמרה לי : "עזוב, קונצנזוס לא הולם אותך..."
לפני 16 שנים. 28 בפברואר 2008 בשעה 7:35
