לפני 18 שנים. יום שלישי, 4 במרץ 2008 בשעה 16:01
ונוסע לחדרה.
בלילות לא נרדם, משלים שינה במהלך היום, הטלפונים מטרטרים, ולא מספיק לחזור לכולם. כל המטלות הבלתי מושלמות מרצדות לי בראש. אין לי כוחות להתמודד איתן. בעבודה ועם קופיקו אני מתפקד כהלכה. כשאני נשאר לבד, הכל מתפרק. מעט המוטיבציה שהצלחתי לגייס התנדפה ממני. הבכי העצור מאיים לפרוץ בכל רגע. הכעס והפגיעות מוחזקים היטב בכלאם. אין על מי להישען, אין איפה לפרוק. כשאני ישן החלומות נושאים אופי מוטרד ומסוייט. אני מתעורר בתחושות קשות, גם של פחד. העתיד נראה אפור ומעורפל. אין בי תקווה. הבדידות שניה רק לתחושת הגועל והמיאוס, והאכזבה. שבעה שבועות לפרידה. מרגיש כמו יותר. שיעול ליחתי מחריד. קר אפילו שלא כל כך קר. אין כוח וחשק לכלום. אין סיבה ומטרה. אין למה לצפות. אני חי, אבל נפשי מבקשת למות.