הבחור הלא מגולח עם הפנים העצובות מביט בי מהמראה גם הבוקר.
עשרים שעות פנויות, מהרגע שסיימתי לעבוד אמש עד הרגע שאתחיל לעבוד עוד מעט, ולא 'הספקתי' אפילו להתקלח. (או לעשות משו פרודוקטיבי אחר, ויש כל כך הרבה מה) . שוב לא נרדמתי בלילה, שוב לא התעוררתי בבוקר, שיחקתי בNBA, ביצעתי אכילה רגשית, ופון מעבר לים הזכיר לי ימים טובים יותר, וגם את החסך ההורי הענק הזה שיש בי, והאנשים השונים שממלאים חלקית את הואקום הזה לאורך חיי בצורות שונות, חיוביות ושליליות.
מצטער שהפוסטים עצובים.
אולי זו העת לדיכאון מתמשך ובלתי נמנע.
כנראה שזה הזמן להסתגר, לבנות מחדש את הפינה השפוייה שלי, להפסיק לעת עתה עם המסיבות והיציאות וההובלות שבמילא גורמות לי בעיקר עוגמת נפש. אין בי כוח עוד להרים ועמקים. ואין לי מאיפה לשאוב את הכוחות האלה. אני רק רוצה לישון.
החיוך לא עולה לי, כמה שאני לא מנסה. רק בחברת אנשים ובהקשרים מקצועיים, ושם זה מתודי.
והידיעה שגם אם אני אנסה להתרומם, בכל כוחותי, ואגייס מאלוהים יודעת איפה המון אמונה ואופטימיות וכוח ואכריח את עצמי לחייך ולעשות פעולות ואשכנע את עצמי שהכל יהיה בסדר, הכאפה הבאה מהעולם תבוא, ובמהרה.
לפני 16 שנים. 5 במרץ 2008 בשעה 10:15
