רגע משעשע נרשם היום כשאמרתי לזמר שהקליט שיר להחליף את "מקל קסמים" שהוא שר, ב"מטה קסמים". הוא שאל למה ועשה תנועה של מקל עם היד ואמר שלדעתו זה צריך להיות מקל. השבתי ש"מקל" זה עילג, והוא שאל מה זה "עילג".
אחרי שהוא הלך ברחתי חזרה למיטה, עטוף בשלוש שכבות, כובע צמר, וכפפות. היה יום חם היום אומרים, אבל היה לי קר נורא. מזעזע לחשוב שמחר יום חמישי, הספקתי השבוע אולי חצי ממה שהייתי צריך, ורבע ממה שהייתי יכול.
אחר כך נאספתי ע"י הדון לפגישה בקינג ג'ורג'. שתיתי מקיאטו כפול ומים. הוא באמת היה מאוד נחמד, הדון, וגם שתי הבחורות שישבו איתנו. בדרך הביתה נזכרתי במחנכת בכיתה ט', שהפצירה בי לא לבעוט בדלי ולחזור לועדת הקישוט או ווטאבר, לאחר שהשקעתי שם את נשמתי ואז משו דחף אותי החוצה, ובאבי ואמי ששיננו לי את המנטרה "מי שנעלב מפסיד" לאורך ילדותי, (ותמיד בטון לעגני כזה וזורה שבעיקר נתן לי את התחושה שאין הבנה לאיך שאני מרגיש), ועל החרמות שהיו עלי כילד, ואיך שתמיד הייתי אאוטסיידר, תמיד רגיש מדי, תמיד מאוהב נואשות בנסיכה היפה שלא שמה עלי.
עכשיו אני הולך לנהל את החזרה הלפני אחרונה למופע עם העשרה נגנים שעולה בעוד שבוע וחצי. ביום שני צרחתי על הזמר, חרף הדוקטרינה שלי שגורסת שאסור להשתמש בסמכות שלי כמו באלה, ושאני תמיד צריך להישאר בשליטה, מנומס ורגוע. כל הנגנים פישלו, אבל זו הופעה של הזמר הרי, והוא פישל בנקודות עקרוניות שדיברנו עליהן, לאורך כל הראן. אז צרחתי עליו כאמור, האדמתי, התעצבנתי, רקעתי ברגלי ונפנפתי בידי. יצאנו להפסקה, וכשחזרנו הוא שר כמו נהר של דבש, וכל ההרכב היה מרוכז מגובש ומגוייס.
ההרגשה הרעה לא עוזבת אותי לרגע. פשוט לא מרפה. תחושה של גועל ומיאוס ועלבון ובושה ופחד וכעס ורצון להתנתק מהכל, להקים חומה ושריון ולשכוח מהכל, וששומדבר לא יוכל לגעת, שומדבר לא יוכל לפגוע. וזה לא מקום שמתאים לי להיות בו בכלל, אבל התחושה הזו לא עוזבת.
לפני 16 שנים. 5 במרץ 2008 בשעה 17:46
