תהום הלכה לפגישה לבדה כי הייתי בהמתנה לניתוח. היא רצתה לבוא לחכות איתי אבל היה לי חשוב שתלך לטיפול, לא היה לה במילא מה לעשות איתי כל היום בביה״ח (היא הגיעה בערב כשהייתי בחדר הניתוח חמושה בחיוך, אסרטיביות ופינוקים), ובעקבות השיחה הטובה שהיתה לנו בשישי בערב והרשימה שהכינה ידעתי שתהיה תועלת רבה לפגישה עם המטפלת גם בהיעדרי.
האזנתי עכשיו להקלטה מהפגישה, שכללה הרבה בכי. אני לא מרגיש נוח לצטט הרבה מפגישה שלא נכחתי בה, אז אתאר רק בקווים כלליים:
תהום סיפרה שאמרתי לה שבעוד שאצלי זה ברור איך ולמה הגעתי לבדסם, במקרה שלה אנחנו לא יודעות ולא מבינות למה היא כפי שהיא. תהום תיארה ילדה קטנה שראתה באוטובוס לפני כמה ימים, שגרמה לה לבכות כי הזכירה לה תמימות שהיתה בה ונלקחה ממנה.
היא לא זכרה ולא ידעה להגיד מה, אבל התחילה לבכות כשניסתה להיזכר.
״את יודעת שיש שם משהו שקבור בקופסה כלשהי, את לא מצליחה לדעת בראש מה יש שם בקופסה אבל הנפש יודעת ובגלל זה הבכי.״
הן דיברו גם על הסיבה שבגללה תהום בחרה שלא להיות אמא עד עכשיו, שמתוך אהבת אמת לא אגוצנטרית היא רוצה להגן על ילדיה מהפגיעות שהיא חוותה.
עלה הנושא של הנשיכות בגן בגיל שנתיים, הריטלין שקיבלה בגיל מאוד צעיר בגלל חולמניות, הטיפול הפסיכולוגי בגיל 5 שהיא לא זוכרת למה נשלחה אליו, ועלתה התובנה שהמסגרת שהיתה אמורה לשמור עליה פגעה בה.
המטפלת שאלה מה הכי מחרמן את תהום בבדסם והיא ענתה: ״להכאיב, לשמוע את הצעקה, לנשוך. שאז החיה מקבלת את מה שהיא לא יכולה לקבל״. תהום סיפרה שבגיל העשרה קראה הרבה ספרי ערפדים, ובספר שאהבה במיוחד תואר משולש רומנטי (שני גברים ואישה) שמאוד הדליק אותה ודיבר אליה ושהיא חושבת שמשם הגיעה התשוקה שלה לשלישיות.
המטפלת אמרה: ״כשאנחנו עושים משהו במין שבתקופה ינקותית חווינו את זה וזה היה עיקר המגע שקיבלנו, זה הופך להיות משהו שמיוחס לקשר יקר לליבי״. היא ציינה שמכל הדברים שתהום סיפרה, הנושא של השלישיות הכי מדאיג אותה, לא כי היא נגד שלישיות אלא בגלל מה שזה עשוי להסביר על המקור הינקותי של הפנטזיה.
אני מאוד מאוד גאה בתהום על האומץ האדיר בלחקור ולפתוח את הקופסה הנעולה והמוצפנת הזו, ומרגיש שזה מפשיר אותי מולה.
