בהתאוששות כולן.ם היו חביבים, אנושיים ובדחניים. (חוץ מהמתנדב המבוגר שניגש לתהום שעיינה בתיק וסגר לה אותו. היא הרימה את קולה ואמרה שהיא לא באה פה ללמוד רפואה אבל אף אחד כולל המנתח לא בא אליה להסביר לה מה עשו לבעלה והיא רוצה לדעת). בשעות הארוכות של ההמתנה בלובי של המחלקה כמעט לא היתה לי אינטראקציה עם הצוות אבל המעט שהיה היה חמוד ולבבי.
בחדר הניתוח הם התייחסו אלי כמו אל חבילה של זבל, משכו לי את הגפיים בגסות בשביל לקשור את הידיים ולחבר משו לרגל, קשרו לי חוסם עורקים ליד שמאל כל כך חזק וכואב שפחדתי שהיד עומדת להיתלש, תקעו לי על הפה והאף חמצן עקום עד שנפל ואז זרקו אותו עלי בחזרה, וכל העת צעקו אחד אל השני ברוסית מעליי כאילו אני לא שם. תקעו לי בזרוע את המחט של האינפוזיה כל כך כואב שצעקתי ואז עוד איזה פעמיים עד שמצאו את המקום, וכל זה כשעוד הייתי ער. אפשר רק לדמיין ואולי עדיף שלא מה הלך שם כשכבר הייתי מחוסר הכרה.
עכשיו אני תקוע עם העבודה שלהם עלי ובתוכי, ולנוכח הזרמים העצביים שמדי פעם מזמרים להם ביד ימין, הכאב בגרון מהצינורות והרעיעות המופגנת של כל הקונסטרוקציה, אני תוהה אם לא הייתי צריך לצרוח עליהם שישחררו אותי וללכת משם במקום להרגיע את עצמי במדטיציה ובשאיפות של החמצן ולייחל שהמרדימה המגעילה תעשה טעות שתרדים אותי לנצח.
