אתמול היה עבורי יום עבודה קשה ומלא התמודדות עם יד אחת בלבד שמתפעלת את העכבר והמקלדת ומנגנת על הפסנתר החשמלי לסירוגין. (מאתגרים במיוחד המצבים בהם יש פקודה שמשלבת לחיצה על מקשים במקלדת יחד עם פעולה של העכבר).
תהום לא שאלה אותי איך אני מרגיש או מסתדר אפילו פעם אחת. אחרי העבודה היא נסעה ישירות לסבתא שלה להמשיך את החקירות בנוגע לתקופה הינקותית שלה, וחזרה רק אחרי שכבר הלכתי לישון. הייתי חייב להתקלח אחרי יומיים שלא, אז ניילנתי לעצמי את היד.
אחרי לילה לא שקט, התעוררתי סופית ב3:33. עם אור ראשון יצאתי להליכה בים והיו צבעים מאוד יפים ורגעים קטנים של טבע וציפורים שהצליחו לשחרר ממני קצת בכי. כשחזרתי תהום סיפרה על גילוייה מאמש ועדיין לא שאלה לשלומי, וגם הייתי צריך לבקש את החיבוק היומי. אני מבין אותה, איך אפשר לצפות ממנה לתת אהבה והתמדה כשזה משו שמעולם לא קיבלה כילדה? ההבנה עושה אותי פחות כועס, אבל לא פחות בודד.
זרם המטלות הנוספות לפסטיבל לא פוסק, ועל כל אחת שאני משלים צצות שתיים חדשות. יש גם דו״ח מס שנתי שחייב לקרות השבוע. רוב הלקוחות פשוט מתעלמים ממצבי, ואולי זה עדיף כי אלו שלא מסגבירים לי למה אני לא צריך להיות עצוב או מנסים לעודד בצורה שמשתמע ממנה שהעיקר זה שאני יכול להמשיך לספק להם את הסחורה.
לא יודע למה זה כל כך מסובך לאנשים להפגין אמפתיה. אני לא צריך שיעודדו אותי, בטח שלא צריך עצות ופתרונות. רק שישאלו לשלומי ויקשיבו לתשובה, יתנו לי תחושה שרואים אותי ואת הקושי שלי, יאפשרו לי להתבטא ולנקז קצת מהלב הכבד, יצחקו איתי קצת בהומור שחור, יזכירו לי שאוהבים ומעריכים אותי... זה הכל.
