יצאתי מהפגישה אמש בתחושה שהיא היתה סתמית, נטולת תובנות, לא מחדשת ולא אפקטיבית עבורי.
סיפרתי על ההתרחשויות והתחושות שתיארתי בפוסטים האחרונים, תהום אישרה שהיא אכן היתה מאוד שקועה בגילויים החדשים על ילדותה ובתחושות שהם מציפים בה, ושהיא התרכזה יותר בלדאוג לאוכל ובעניינים טכנים (טופס 17, מימוש אחריות על אוזניות שנשרפו בזמן ההטענה) ופחות בעניינים רגשיים.
היא ציינה שאתמול בבוקר היא מאוד דאגה כשהתעוררה ולא מצאה אותי בבית (למרות שגם בבוקר הניתוח התעוררתי מוקדם ויצאתי להליכה, ובימים כתיקונם אני יוצא לג׳ים בשעות כאלו באופן שגרתי) ודיברנו על האם דאגה זו הבעת אהבה בעיניי ואמרתי שבשבילי כדי שיהיה לאהבה ערך היא צריכה להיטיב איתי, וכשדואגים לי ללא סיבה זה לא עוזר לי בכלום.
הסתובבנו סביב השיחים האלה זמן רב והמטפלת סיכמה:
״אני מבקשת שנלמד לקחת אחריות על הדברים הנקודתיים האלה גם אם יש להם הסבר מספיק הגיוני ומובן. יש את המוח הקורטיקלי ויש את המוח הזוחלי. המוח הקורטיקלי מבין שאת עוסקת בעבודה נורא חשובה למענכם, מעבר לזה שהוא רוצה שתהי שלמה בתוכך, שיהיה לך טוב והוא אוהב אותך ואת חשובה לו, הוא גם מבין שיש לזה הד לזוגיות ולמיניות שלכם. יחד עם זאת אני חייבת שנבין שבמקביל מתקיים ערוץ נוסף של המוח הזוחלי, ועד שניתן לו מספיק מקום הוא מתקיים במקביל ואומר ׳אבל עדיין אתמול הייתי צריך להיות לבד, עם יד לא מתפקדת, כואב לי, לא התקלחתי, רציתי, ציפיתי׳…״
ציינתי שכל מה שהיה חסר זה כמה מילים בטלפון בדרך לסבתא שלה של הבעת עניין כנה ברגשות ובהתמודדות שלי, או אם היא כל כך דאגה לי אז לבוא ולקיים איתי את החיבוק היומי כשנכנסתי בדלת ולא לתת לזמן רב לעבור עד שלבסוף הייתי צריך לבקש אותו. לא ציפיתי ולא רציתי שתבטל תכניות או תזנח את החקירות שבכלל התחילו ביוזמתי, ושאני מלווה בתמיכה ובתשומת לב רבה. כל מה שהיה נדרש זה דקה של תשומת לב ואיכפתיות ביום ראשון אחה״צ, ועוד דקה ביום שני בבוקר.
המטפלת שאלה איפה במיניות קורה המצב הזה.
תהום תיארה מצבים שאחרי סשנים גדולים עם תכניות עתידיות לא היתה המשכיות אחר כך.
המטפלת אמרה: ״המרחב המיני שאני רואה כשאני מקשיבה לכם הוא שיש שם עוד כל מיני גברים נוספים ודברים שאת רוצה, אבל גם דן שם, והוא תיאר סיטואציות שהפניות שלך להיות עם הויברטור הנוסף הזה אבל לצאת רגע אליו, לראות מה שלומו, לתת לו נשיקה, לתת לו משהו, כל מה שאת מחליטה אבל להתייחס גם אליו ולחזור למרחב שלך לא היתה קיימת. את עסוקה שם במשהו, אבל דן יושב בצד, ורוצה שתכניסי אותו לתוך הנפש שלך, שלא תתרוקני לגמרי מלהיות בת הזוג שלו ותהי מרוכזת רק בעצמך ובצרכים שלך.
אני שומעת את זה נורא ברור, את היכולות והפונקציות ההוריות של דן כלפייך שמספק הכלה, תמיכה, עידוד, נחמה. פונקציות הוריות נפשיות. הפונקציות ההוריות שלך כלפיו הן פונקציונליות יותר. הכנת אוכל, לחתוך אבטיח… אלו דברים חשובים אבל הם לא נותנים את ההחזקה הנפשית״.
תהום אמרה ברגש רב: ״לי לא היה את שניהם. את הרגשי אני רק לומדת עכשיו איך להתמודד עם זה אבל את הטכני אני יודעת לעשות מאוד טוב. אני זוכרת את עצמי כילדה רעבה. חוזרת מבצפר ואין לי אוכל. אני זוכרת כאבים פה. (בבטן). וזה לא דבר שאני מסוגלת לחשוב עליו היום. אני לא מוכנה שמי שאני אוהבת יחווה את זה. אז אני קודם כל מטפלת בזה, שלא יהיה את הכאב הזה כאן״.
המטפלת אמרה שאנחנו צריכים לעצור ושאלה את תהום מה היא רואה במבט שלה.
״איזושהי הבנה עמוקה. שאולי משהו יותר ברור בנפש שלי עכשיו״.
״אני רואה צער בפנים שלך״, אמרתי. ״את מצטערת בשבילה״.
״המיניות שלכם אמרה לי הרבה דברים עוד לפני שידעתי את התוכן הינקותי. חיבורים שניתקת אותם מתחילים להתהוות. את מחברת אותם לראשונה בחייך. החיבור למיניות נעשה פעם בצורה לא מודעת״.
״כן, חשבתי על זה שמעולם לא ליטפו אותי, וכמו שדן אמר, על חיבוק עם אמא שלי אני לא יכולה לחשוב בכלל, לא קיים אצלי דבר כזה. רק כשהגעתי לסקס בגיל 14 גיליתי שאני יכולה לקבל מגע שנעים לי״.
המטפלת אמרה בעצב: ״ כן, סקס הוא משמעותי. אני רק חושבת כמה זה קשה לך שאין לך סקס עם דן״.
