מתחת לפרווה

לא זכרתי שהיום ה22 במרץ, עד עכשיו.


ב22 במרץ 2005 כתבתי את הפוסט הראשון שלי, "קר לי".

תיארתי שם, די בקצרה, את מצבי דאז. אחרי פרידה טראומטית מבת זוג שהיתה לי למלכה. הכתיבה עוד היתה בתולית וחסרת ביטחון. היא היתה לי שינוי מהותי בחיי עד אז, שהיו מסוגרים מאוד.
כי אני בנאדם מסוגר למדי, וזה משו שכנראה הצליח לחמוק דרך שלוש שנים ואלף מאתיים פוסטים של כתיבה חושפנית. כמעט כל חיי הייתי בזוגיות. מגיל 16 עד 24 וחצי, מגיל 25 עד 29, ומ30 עד 32 ומשו. לא ידעתי שזה יהיה כזה להיט כשהתחלתי לכתוב. לא ידעתי שהכתיבה תביא אותי למוכרות שכזו, שתביא אותי לחוות חוויות כל כך קיצוניות ומיוחדות. לא ידעתי ששנתיים אחרי הכתיבה תביא את הרשויות לשלול ממני את זכות הביקורים של הבן שלי. לא ידעתי שהחשיפה תביא אותי למצב שבו אהיה באמת חשוף.

אלו היו שלוש שנים עשירות מאוד.
בסופו של דבר אני מוצא את עצמי כמעט בנקודת ההתחלה.
שוב לבד, כמעט לגמרי. רק שהפעם אני מרגיש שהדרך ההיא שהתחלתי אז, הגיעה למבוי סתום.

אז היה לי עולם שלם לגלות. היום כבר גיליתי אותו, וכפי שחשדתי לפרקים, הוא לא משו.

מנגד, גם האלטרנטיבה לא ברורה לי, ויותר ויותר אני חושב על מוות כעל מוצא אפשרי יחיד. אך אני עדיין כבול במחויבות שלי לבני, והצרכים שלו תמיד קדמו בעיני לשלי. אז לפחות לעוד עשור, אני צריך להישאר חי. השאלה איך להעביר את העשור הזה.

התשוקה ליצור עדיין קיימת בי מאוד. היכולת תמיד מוגבלת, על ידי צרכי זמן ומקום, פרנסה, דברים אחרים ששואבים את האנרגיה. הצורך באהבה שגורר כל כך הרבה סיבוכים, ותמיד תובע את מקומו.

בין מאות האנשים כאן, אני לא רואה אחד שהייתי יכול להיות באמת חבר שלו, או אחת שיכולתי להתאהב בה. זו האמת. בימים אלו אני אפילו לא רואה מישו או מישי שהייתי יכול באמת לדבר איתם, או אפילו לא מישי שהייתי רוצה "לעשות". אני מרגיש מרוחק וחסר כלים להתמודד עם אנשים, או שזה הם מרוחקים וחסרי כלים להתמודד איתי.

זה יומולדת עצוב לבלוג הזה, ואני לא יודע אם יהיה עוד אחד אחריו. זה חג עצוב בשבילי, והרגשתי היא שיהיו עוד הרבה חגים עצובים.